לא עדיף שישב בכיתה?

'לא עדיף שישב בכיתה מאשר מול מסך?'

זאת שאלה מרגיזה. מעציבה. מתסכלת כל כך.

התגובה המידית, האוטומטית הייתה.

לא. לא עדיף.

אחרי שהכעס קצת שקע יכולתי להוסיף:

זה לא בר השוואה. אני לא פה כי ביה"ס לא מתאים לי.

אפשר לדבר על בית ספר, על יתרונותיו וחסרונותיו וניתן לשוחח על החינוך הביתי על כל גווניו ומגבלותיו.

כל השוואה בין המערכת הבית ספרית למערכת הביתית תהיה loss -loss.

אחרי שהאשמה שקעה יכולתי להוסיף:

המסך הוא לא האויב שלי. לפעמים אני מרגישה שהוא היחיד שמקל עלי את הנטל ומשאיר אותי מתפקדת ושפויה.

אי אפשר להעסיק אותם מסביב לשעון (וכן, שמעתי על ילדים שמשחקים שעות רצוף בלגו),

לפעמים אני זקוקה לכמה דקות של ווליום נמוך יותר בבית (וכן, שמעתי על ילדים שלא צועקים),

יש רגעים שאני רוצה לנוח מהפחד שעוד שניה מישהו הולך לשבור את הראש או את השולחן או משהו למישהו אחר (וכן, שמעתי גם על בתים שהסלון הוא לא מגרש משחקים), ולפעמים אני פשוט נחה לידם בספה ונהנית מפרק טוב של בוב ספוג.

במציאות שאין חברים, אין חוגים, אין מפגשים, אין סבתא, אין משפחה, אין שגרה, אין בית קפה שיגיש לנו ארוחה אחת מתוך חמש ביום ואין לי חברות לצאת איתם בערב לשתות ולצחוק – במציאות כזאת, המסך יותר חבר מאשר אויב.

וכששוב מציצה האשמה אני מחשבת ומבינה שהמסך היה רק 30% מהביחד שלנו, מהעֵרות שלנו.

ואז הולכת לישון עם 70% חמלה.

נזכרת שהיו פה קפיצות, וארוחות משותפות, ומריבות, וחיבוקים, וזמן שבו ניקנו את חצר, וקלפים, וטיול עם הכלב, ושיחות ומלא מלא ביחד. אלו היו רק 30% שאפשרו לי לסיים את היום עם הראש מעל המים.

אז גם עכשיו, בלי הכעס, בלי העצב ובלי התסכול. התשובה שלי היא:

לא. לא עדיף שישב בכיתה.