היסטוריה וחוק בחינוך ביתי

חינוך ביתי. מה היא ההגדרה המקובלת לחינוך ביתי? היכן זה התחיל וכיצד התפתח? מה אומר החוק בישראל ומה קורה במקומות נוספים בעולם?

על כל זה ננסה לענות במסמך שלפנינו.

הגדרה:

"חינוך ביתי" או "חינוך מן הבית" (Home schooling) הינו מונח השגור בספרות לתיאור תופעה אשר במסגרתה ילדים המגיעים לגיל חינוך חובה אינם לומדים במוסדות חינוך ציבוריים או פרטיים (Holt, 1984). בחינוך הביתי הילד מתחנך לאור קביעות קוריקולריות הנעשות בראש ובראשונה על ידי ההורים (Nicholls, 1997). כדי שתהליך חינוך יוגדר "חינוך מן הבית" עליו לעמוד בשני תנאים: האחד, שהחלק הארי של החינוך ייעשה מן הבית ולא במוסד חינוך ציבורי, והשני, שההורים יהיו מעורבים באופן מכריע בקביעת תכנית החינוך (או הלימודים) של ילדיהם (נוימן, 2003).          

קצת היסטוריה:

ארצות הברית

ראשיתה של תנועת "החינוך הביתי" החלה בארצות הברית בשנות השישים של המאה העשרים. תנועה זו קמה כתגובה של חלק מהציבור האמריקאי למה שנתפס ככישלון של מערכת החינוך הממסדית. הורים רבים השאירו את ילדיהם בבית כביטוי להצהרת אי אמון בממסד החינוכי (Knowels, Muchmore, & Marlow, 1992). לגבי חלק מהם הייתה זו חלופה לחינוך ציבורי כושל, ואילו אחרים נקטו צעד זה כהצהרה של אי ציות חברתי בעקבות הפגיעה בחירות האישית שלהם.

 

בארצות הברית בתחילת שנות ה-80 היו כ-15,000 ילדים שלמדו בחינוך ביתי. בתחילת שנות ה 90 הגיע מספרם ל 250,000 (Aiex, 1994). בסוף שנות התשעים כ 850 אלף תלמידים התחנכו בחינוך ביתי שהם 1.7% מהצעירים הלומדים בגיל חינוך חובה (National Center for Education Statistics, 2015). בשנת 2003 נאמד מספר הילדים הלומדים בחינוך ביתי ב 1.1 מיליון, שהם 2.2% מסך הילדים הלומדים בגיל חינוך חובה בארצות הברית ובשנת 2007 הגיע מספרם ל 1.5 מיליון (2.9% מהצעירים הלומדים בגיל חינוך חובה) (Bielick, 2008). בשנת 2009 העריך המכון הלאומי לחקר חינוך ביתי בארצות הברית את מספר הילדים המתחנכים בבית ב 2.5 מיליון (Aiex, 1994; Cai, Reeve & Robinson, 2002; Kenneth, Anthony & Burroughs, 2010; Princiotta & Bielick , 2006).

 

משנות השמונים ועד לשנת 2010 מספר המתחנכים מהבית היה בעליה מתמדת. החל משנת 2010 חלה ירידה בנתונים המשקפים את מספר המתחנכים מהבית. בשנת 2010 עמד מספר המתחנכים על כ  2.04מיליון ילדים (Ray, 2011). בשנת 2012, כ 1.77 מיליון ילדים אמריקאים מתחנכים בבית, 3.4% מכלל הילדים בחינוך חובה (Lois, 2017). בשנת 2016 מספר המתחנכים מהבית עמד על כ  1.69 מיליון, מספר המייצג 3.3% מכלל הילדים בגילאי בית ספר של אותה השנה (McQuiggan 2017).

 

בסקירה מקיפה שערך ריי (Ray, 2017) הוא מספק הסברים לגבי מה שנראה כמו ירידה במספר המתחנכים מהבית ויוצר מבט מפוכח ומעמיק על הנתונים אותם פרסם משרד החינוך האמריקאי. ראשית, מסביר ריי, כי ישנה ירידה בהיענות להשתתפות בסקרים (מ 57.6% בשנת 2012 ל 49.3% בשנת 2016). שנית, הנתונים שסופקו, נאספו מ 15 מדינות בארצות הברית וממחוז אחד גדול. מדינות רבות אינן אוספות נתונים מסוג זה ולא כל הנתונים נאספים על בסיס אותם חוקים ותקנות. 16 המדינות מייצגות 27% בלבד מכלל הילדים בגילאי בית ספר בארצות הברית.

 

אחת המדינות חוותה ירידה במספר המתחנכים מהבית בעוד ש 11 מדינות חוו עליה של עד 94% בארבע השנים האחרונות. בעוד האוכלוסייה בגיל בית ספר בארצות הברית גדלה ב 2% משנת 2012 ועד 2016, אוכלוסיית הילדים בחינוך ביתי גדלה ב 25% בממוצע באותן המדינות שהשתתפו בסקר. על פי סינתזה שערך החוקר הכוללת ראיות אמפיריות ומחקר שטח, הוא מציין כי אוכלוסיית החינוך הביתי ממשיכה לגדול. להערכתו של ריי, בשנת 2016 מתחנכים כ 2.3 מיליון תלמידים בחינוך ביתי וכי האוכלוסייה ממשיכה לגדול ב 2% עד 8% בכל שנה.

אירופה

החינוך הביתי באירופה החל להתפתח בשנות השבעים המאוחרות בהשראת ההתפתחויות בארצות הברית (Gaither, 2008). אירופה מונה יותר מחמישים אומות שונות. בכל מחוז ישנם הסדרי חינוך שונים ומערכות החינוך משקפות במידה רבה את ההיסטוריה האישית של כל אומה. האומות שונות זו מזו בגישתן אל החינוך הביתי והסדרתו. לדוגמא: בולגריה, גרמניה, הולנד וספרד – אינן מעניקות זכות חוקית לחינוך ביתי. גרמניה היא היחידה מבניהן שבה חל איסור לקיים חינוך ביתי ואיסור זה נאכף בקפידה. בבלגיה, הורים רשאים לבחור בחינוך ביתי ונדרשים רק להודיע לרשויות. באסטוניה ישנה פתיחות גדולה לחינוך ביתי והוא מוסדר במפורש בחוק והורים המחנכים מהבית מקבלים שכר לימוד. גם באיטליה חינוך ביתי הינו אופציה חוקית.

 

בשל הקשת הרחבה בתחום החוק והאכיפה של החינוך הביתי במדינות אירופה, יש לראות את אחוזי המתחנכים מהבית בהתאמה. במדינות בהן קיים איסור לחינוך ביתי, כגון גרמניה, אחוזי המתחנכים מהבית יהיו נמוכים מאוד. בגרמניה, אחוז הילדים הלומדים בחינוך ביתי הינו 0.005% ואיננו גדל בעשור האחרון (Blok et al, 2017) לעומת מקומות אחרים בהם ניתן לראות עליה מתמדת במספר המתחנכים מהבית: בבלגיה, שכיחות החינוך הביתי נמוכה (0.10% מכלל הילדים) אך היא מטפסת בהתמדה (שם).

באנגליה (Gaither, 2008). מספר המשפחות בחינוך ביתי גדל מ 20 משפחות ב 1977 ל 10,000 ב 1994 ול 25,000 ב 1997. בשנת 2010 הוערך מספרם ב 80,000. בשנת 2015 דווח על עליה של 65% במהלך שש השנים האחרונות במספר הילדים בחינוך ביתי באנגליה. הנתונים מצביעים על גידול של עד 37,000 תלמידים באוכלוסיית המתחנכים מהבית (Jeffreys, 2015).

מספרים אלו מבוססים על הערכה בלבד, שכן במרבית המדינות לא קיימת סטטיסטיקה רשמית ושיטתית של הלומדים בחינוך ביתי. יתרה מכך, לעיתים קרובות הורים רושמים את ילדיהם לבית ספר לצורך כיסוי חוקי ולמעשה מחנכים אותם בבית. לפיכך, יש להניח כי בחלק מן המקומות מספר הילדים בחינוך ביתי גבוה יותר מהמצוין לעיל (אבירם, 1999). על אף הקושי בהשגת מדגם מייצג, המחקר מראה בבירור כי חינוך ביתי אינו תנועה מונוליטית. קיימת גדילה משמעותית במספר הבוחרים בחינוך ביתי.

חינוך ביתי בישראל:

בישראל ילדים מחויבים על פי חוק ללמוד במסגרת המוכרת על ידי משרד החינוך מגיל שלוש – חוק לימוד חובה, התש"ט-1949. מערכת החינוך בישראל, כפי שהוגדרה בחוק החינוך הממלכתי ב-1953, התאפיינה בריכוזיות (הלר-דגני, 2003). הרפורמה החינוכית של שנת 1968 (המכונה גם "האינטגרציה") צמצמה את זכות ההתערבות של הורים בחינוך ילדיהם מתוך מגמה ליצירת חינוך אחיד ומאחד.

 

החל מראשית שנות ה-70 התחזקה התפישה האינדיווידואליסטית שהתפתחה בהלימה למגמות כלכליות וחברתיות בעולם המערבי. בהשפעת מגמות אלו, שגובו בלחצים של קבוצות הורים, חלחלה אידיאולוגיה חדשה למשרד החינוך, אשר הניחה, כי ריכוזיות המערכת אינה עונה על הצרכים המורכבים של החברה הישראלית. מתוך כך צמחה התפישה של הגברת האוטונומיה הקהילתית והבית ספרית. תהליכים אלו חידדו את המחלוקת שבין קבוצות הורים שונות לבין משרד החינוך. במהלך שנות השמונים התעצם תהליך הקמת בתי ספר ייחודיים על ידי עמותות של הורים.

עמותות אלו פעלו בחסותו של סעיף 11 לחוק חינוך חובה, המגדיר קטגוריה של בית ספר מוכר שאינו רשמי. מגמה זו הביאה אתה שאיפות של הורים לנהל באופן עצמאי את התהליך החינוכי של ילדיהם. כחלק מתהליך זה, התפתחה התופעה של החינוך הביתי בישראל.

הורים המבקשים להקנות לילדיהם חינוך ביתי צריכים להגיש בקשה מנומקת בכתב למשרד החינוך, במקביל לרישום הילד למוסד חינוכי בו יהיה חייב ללמוד כל עוד לא אושרה הבקשה. האישור ניתן לשנה ועל ההורים להראות עמידה בתוכנית לימודים על מנת לחדש את האישור. על משרד החינוך לשלוח עובד פדגוגי לבית הילדים כדי לוודא שהילדים אכן לומדים בהתאם לאותה התכנית.

עד לשנת 1994 לא הכירה מדינת ישראל בחינוך הביתי. בשנה זו, בעקבות פניות מרובות של הורים המעוניינים בחינוך ביתי והתייחסותו החיובית של שר החינוך דאז אמנון רובינשטיין, הוקמה ועדה בראשות פרופסור דוד גורדון, אשר המליצה לאשר חינוך ביתי בתנאים מגבילים להורים בעלי "תפישת עולם מגובשת". משרד החינוך פעל בהתאם להמלצות הוועדה. עם חלופת השרים במשרד החינוך - בוטלו ההנחיות ומשרד החינוך שב לעמדתו כי ילדים בגילאי חינוך חובה צריכים לשהות בבית ספר.

 

בעקבות לחץ מחודש של הורים, הוקמה ועדה נוספת, בראשות אילנה זיילר, שפרסמה בשנת 2002 "חוזר מנכ"ל" המדגיש את העמדה, כי מקומם של ילדים צריך להיות ב"מסגרות הלימוד הממוסדות", אך יחד עם זאת אפשרה מתן היתרים לחינוך ביתי במקרים חריגים ביותר. על פי נהלים אלו, נדרשו ההורים המבקשים חינוך ביתי להציג תכנית לימודים מפורטת ולהראות בכל שנה שהתוכנית אכן הושגה. בנוסף נדרשו ההורים להראות שהם בעלי אידיאולוגיה המחייבת חינוך ביתי. אשר על כן, כל חינוך מחוץ לממסד פועל מחוץ לחוק.

 

הורים שפנו לבקשת אישור לחינוך ביתי נדרשו להראות שיש לילד בעיה חריפה הדורשת חינוך ביתי (למשל חרדות). וועדה שהייתה אחראית על אישור בקשות לחינוך ביתי נהגה לשלוח ילדים לבצע "מבחן טובה" ו/או אבחון פסיכולוגי הכולל מבחני אינטליגנציה, כדי להצדיק את מתן האישור לחינוך ביתי. באפריל 2006 פורסם חוזר מנכ"ל נוסף בעניין החינוך הביתי, שכלל שינויים לעומת החוזר הקודם, אשר מציגים את הדרישות הלימודיות בעמימות, המאפשרת קיום חינוך חופשי. חוזר זה ביטל את הצורך בבחינות מיצ"ב לילדי חינוך ביתי ואינו דורש הגשת תכנית לימודים מפורטת, אלא רק "פירוט התחומים שהילד ילמד בביתו, כמו גם את התוצרים הצפויים אשר אפשר יהיה ללמוד מהם שהלמידה אכן מתרחשת".

 

במהלך חודש אוגוסט 2007 הוגשה עתירה לבג"ץ‏‏ של 100 הורים, אשר לא היו שבעי רצון מחוזר המנכ"ל של 2006. התנגדותם המרכזית התייחסה לדרישה שההורים חייבים להיות בעלי גישה אידיאולוגית מגובשת המחייבת חינוך ביתי או שנסיבות יוצאות דופן של הילד יחייבו חינוך ביתי. בנוסף לכך, התנגדו ההורים לקביעה שחילוקי דעות או סכסוכים בין ההורים לבין בית הספר אינם מהווים עילה לחינוך ביתי. כמו כן,  ההורים לא היו מרוצים מהדרישה להוכיח כל שנה מחדש שהם עומדים בדרישות שהגדיר משרד החינוך. לטענתם ובהתאם לאמנת זכויות הילד, יש להורים זכות יסוד לקבוע את שיטת החינוך של ילדיהם. לאחר הגשת העתירה יזם משרד החינוך הידברות עם העותרים וכתוצאה מכך הופץ חוזר מנכ"ל חדש‏‏, המכיר בזכותם של הורים לבחור בחינוך ביתי לילדיהם בכפוף לפיקוח שוטף של משרד החינוך. בעקבות פרסומו של החוזר מנכ״ל המתוקן ובהמלצת השופטת בדיון שהתקיים ב 30 במרץ 2009, משכו העותרים את עתירתם.

באפריל 2009 פורסם חוזר מנכ"ל מעודכן בעניין החינוך הביתי (זהו החוזר האחרון שפורסם). בחוזר מוצגים התנאים לקבלת אישור לחינוך ביתי, והוא איננו שונה באופן מהותי מהחוזר שפורסם בשנת 2006. כיום מספר הילדים בחינוך ביתי בישראל אינו ידוע מכיוון שבפועל ישנם הורים אשר אינם מבקשים אישור לחינוך ביתי ממשרד החינוך.

בשנת תשס״ד (2003) משרד החינוך דיווח על 60 ילדים בחינוך ביתי (נוימן, 2003). בפתיחת שנת הלימודים תשס"ה (2004) ניתנו אישורי חינוך ביתי ל-140 משפחות‏. בשנת תשס"ח (2007) אושרו 198 בקשות לקיום חינוך ביתי, בשנת תשע״ג (2012) אישר משרד החינוך 350 בקשות ובשנת תשע״ד אושרו על ידי משרד החינוך 448 בקשות לחינוך ביתי ו 83 בקשות נוספות נמצאו בבדיקה (מסמך הכנסת, 2014). בשנת תשע״ו אישר משרד החינוך 576 בקשות, בשנת תשע״ז אישר משרד החינוך 760 בקשות ובשנת תשע״ח, אישר משרד החינוך 908 בקשות (מנהלת אגף יישומי חוק ומדיניות במערכת החינוך, 2017 בתוך יעקבסון, 2017). בדומה למגמה העולמית, גם בישראל ישנה מגמה יציבה וברורה. מספר המשפחות הבוחרות לחנך מהבית עולה בכל שנה.

חינוך ביתי מעוגן בחקיקה ראשית, החוק איננו מפורט. התנאים לקבלת פטור מחינוך חובה עמומים וכלליים. על פי החוק, מעניק הפטור הוא השר בעצמו. הסיבות בגינן יינתן הפטור הינן עמומות: ״טעמים מיוחדים״ או במקרה ש ״השר משוכנע שאין הילד או הנער מסוגל ללמוד באופן סדיר במוסד חינוכי מוכר״. הנחת המוצא הינה שהתלמיד לא מסוגל לפקוד את מוסד הלימודים. אין הנחה כי התלמיד בחר ללמוד בביתו (או שהוריו בחרו עבורו). בנוסף, החוק אינו מפרט את השיקולים המנחים את הכרעת השר, וכך, באופן עקיף, החוק מאפשר חינוך ביתי ונוצרה הגדרה של חינוך ביתי על דרך השלילה. התייחסות לחוק החינוך הביתי הינה בסיסית וגולמית. עד היום סעיף זה מהווה אסמכתא חוקית לאישור החינוך הביתי (יעקובסון, 2017).

 

רבין ואור (2012) מציעים כי במצב שבו הוכרה הזכות לחינוך מן הבית על-ידי פרשנות של הטקסט החוקתי – יש צורך לעגן את הזכות החוקתית לחינוך מן הבית גם בחקיקה ראשית, במסגרת חקיקת החינוך (כפי שנעשה במדינות אחרות). עיגון חוקי מעין זה אמור לשקף את האיזון החוקתי העדין בין הזכות לחינוך מן הבית לבין ההגבלות שראוי להטיל על זכות זו. מכיוון שממדיה של תופעת החינוך מן הבית מצומצמים למדי, ראוי לנקוט מידה של זהירות, ולהתנות בשלב הראשון את החינוך מן הבית בתנאים קפדניים.

 

את ההסדר החוקי המפורט יש לחוקק, לדעתם, בהתאם לעקרונות המפורטים להלן: (1) תוגדר הזכות של הורים לחינוך מן הבית. במסגרת זו יודגש כי זכות זו ניצבת לצד חובת החינוך, ואינה מהווה פטור מחובת החינוך, אלא רק דרך אחרת להגשמתו. במסגרת הזכות ניתן לשקול גם להכיר בזכות של ההורים לממש את הזכות לחינוך מן הבית באופן חלקי, ולהשאיר את הילד בבית-הספר לצורך לימוד של מקצועות מסוימים. (2) בדומה להסדר הקיים כיום, חינוך מן הבית יותנה בהגשת בקשה מסודרת לרשויות החינוך, שאליה יצורפו תכניות לימודים מפורטת ורשימה של תוצרי לימוד. מנהל המחוז ימנה לצורך כך ועדה, אשר תבקר בבית ההורים ותוודא כי הילד אכן לומד. (3) בעת הדיון בבקשת האישור לחינוך מן הבית ייתנו רשויות החינוך משקל גם לרצונו או לאי-רצונו של הילד ללמוד בבית. (4) הורים המחנכים מן הבית יחויבו בהוראה של מקצועות-ליבה מסוימים, וזאת כדי להגן על זכותו של הילד לקבל חינוך הולם, וכדי להגן על האינטרס של המדינה בהגשמת מטרות החינוך. (5) חינוך מן הבית יותנה בפיקוח של משרד החינוך. הפיקוח ייעשה באמצעות מפקחים שתפקידם יהיה לוודא כי ההורים מקיימים את חובת החינוך המוטלת עליהם. משרד החינוך יוכל לדרוש מילדים המתחנכים בבית לקיים בחינות במסגרת בית-ספר או במסגרת אחרת שתיקבע.  (6) רשויות החינוך יהיו מוסמכות לבטל אישור שניתן להורים במקרה בו ההורים לא יספקו לילדם הוראה באיכות, רמה והיקף נדרשים. (7) המדינה לא תשתתף במימון ישיר של הלומדים מהבית.

הצעת החוק אשר הונחה על שולחן הכנסת בשנת 2011 כללה חלק מהעקרונות הללו (רבין ואור, 2012).

 

הצעת החוק מבקשת לעגן בחקיקה את הדרכים לאישור ולפיקוח על החינוך הביתי, הקבועות כיום בחוזר המנהל הכללי של משרד החינוך. החוק המוצע בא לתת מענה להיעדרה של חקיקה בתחום החינוך הביתי הגדל ומתרחב בחברה הישראלית. נתון זה מחייב את הכנסת לפעול להסדרתו של החוק (יעקובסון, 2017).

משפחות החינוך הביתי מתגוררות בכל רחבי הארץ, מראש פינה וצפת ועד אילת, חלקן בערים וחלקן ביישובים. במשפחות אלו אחד מבני הזוג (לרוב האם) אינו עובד, או עובד בעבודה גמישה המאפשרת שהייה מרובה עם הילדים. מרבית משפחות החינוך הביתי בארץ דוגלות בחינוך חופשי (Unschooling) ואינן מלמדות באופן מובנה את ילדיהם, אם כי הן מרבות לשלוח את הילדים לחוגים ופעילויות חברתיות (כהן מידן, 2014). החינוך הביתי בארץ חוצה מגזרים, מיצב, זהות פוליטית ואמונות, ועם השנים קצב גדילתו מואץ וניתן לראותו בקרב שכבות רחבות יותר באוכלוסייה (אדרי, 2010; הלר-דגני, 2003; כהן מידן, 2014 ; נוימן, 2003;; Neuman & Aviram, 2003 Neuman & Aviram, 2008; Neuman & Aviram, 2015). משפחות החינוך הביתי בישראל אינן מאוגדות בארגון גג שאוסף נתונים על מספרן ועל מספר ילדיהן ודואג לזכויותיהן מול הממשל.

מאמרים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון