יחס הסביבה הקרובה לבחירה בחינוך ביתי

בתוך מסע הבחירה של האם ישנן שלוש חזיתות משמעותיות איתן האם נדרשת להתמודד: סביבה, קהילה ובן זוג. מעבר לחזיתות עצמן, המשותף לשלושתן הוא השתנותן לאורך ציר הזמן. מעניין היה לגלות שאצל מרבית האימהות הדינאמיקה של ההתפתחות בכל נושא ונושא הייתה דומה.

במאמר זה נסקור את הסביבה הקרובה איתה מתמודדת האם בתהליך בחירתה בחינוך הביתי. נבדיל בין ההתמודדות בתחילת הדרך לבין ההתמודדות לאורך ציר הזמן.

את מערכת היחסים עם הסביבה מתארות האימהות כבעלת השתנות לאורך ציר הזמן. תחילה סופגות האימהות ביקורות רבות ונוקבות מהמשפחה הקרובה ועם חלוף הזמן הביקורות הנשמעות הן בעלות צליל פחות ביקורתי.

השהייה המשותפת של האם והתינוק בשלב הראשוני, נתפשת טבעית גם מצד הסביבה. מעניין לראות כי האימהות, אינן מתארות את תגובות הסביבה (משפחה) בתוך התקופה הראשונה. יתכן כי קיימת הסכמה חברתית לגבי הלגיטימיות של אם ללוות את תינוקה בחודשי חייו הראשונים. גם מי שמחליטה להמשיך ולהישאר עם תינוקה עד גיל שנה, עושה זאת במסגרת חוק חופשת לידה, כאשר הסביבה איננה תופשת בחירה זו כקיצונית או לא נורמטיבית. האימהות מתארות את התגברות הלחץ הסביבתי כנגד הבחירה כעבור שנה או יותר. הסביבה כבר איננה סבלנית לבחירתה של האם, לוחצת על האם להתיישר לזרם המרכזי ולחפש מסגרת לתינוק/פעוט שלה. אימהות מתארות את מכבש הלחצים כעדין עד אגרסיבי וחלקן אף פונות לחפש מסגרת. המפגש עם המסגרת מחזיר אותן לאותה תחושה אינטואיטיבית שלוותה אותן עד לאותה נקודה והן ממשיכות בבחירתן בחינוך ביתי על אף הלחצים.

הביקורת הראשונית מצליחה לערער את בחירתן של האימהות ומאופיינת כשיפוטית ושלילית ועם חלוף הזמן התגובות מכילות גם פידבקים חיוביים, ואף ניכר כי האימהות מגלות יותר אדישות לתגובות הסביבה. אף אחת מהאימהות לא תארה סביבה תומכת בתחילת הדרך. התגובות הראשוניות מהסביבה הקרובה היו תגובות ביקורתיות. במקרה הקל יותר, התגובות שנשמעו היו זהירות או תוהות. האימהות מתארות את השינוי שעוברת הסביבה כשייכת להתעקשותן (של האימהות) על הדרך והיכולת של הסביבה לראות את הילדים גדלים כילדים נורמטיביים ומאושרים. את האדישות אותה הן מגלות הן קושרות לביטחון שלהן בדרך וביכולת שלהן לעמוד איתנות אל מול הביקורת.

הציטוטים שלהלן מתארים את התמודדות האימהות עם התגובות מהסביבה בשתי תקופות: תקופה ראשונה מתארת את התגובות אותן קיבלו האימהות בתחילת דרכן בחינוך הביתי, והתקופה השנייה מתארת את תגובות הסביבה לאחר שהשתרשו האימהות בתוך בחירתן. מסתמן כי מרבית התגובות הביקורתיות מגיעות מהסבים וסבתות (של הילדים).

התקופה הראשונה מאופיינת בביקורת רבה וחוסר הבנה מצד הסביבה אשר ברובה כוללת את ההורים של אם או האב (הסבים והסבתות של הילדים המתחנכים בבית).

בשלב הראשון הרגשנו מותקפים. היינו צריכים להסביר למה זה טוב לנו ולמה זה נכון ולהשוות את זה למערכת הקיימת

 

המשפחה שלי מצד אחד אבא שלי מאוד תמך ומצד שני שאלות האם את מאושרת? האם זה טוב לילדים? גם משהו שמנסה להכניס למיינסטרים. תהיו במיינסטרים ולא נציק לכם... הם גם רואים את הילדים ורואים כמה הם מדהימים. המשפחה הקרובה עדיין חוץ מאבא שלי שהוא מאוד מפרגן ובסדקים מסוימים יש ביקורת ושואלים את הילדים אולי תלכו לבית ספר ככל שהם גדלים. אותי זה מאוד מערער, הייתי רוצה שלא יציקו לי בדרך. את אלון זה דווקא מאוד מחזק. זה מערער אותי. זה מערער אותי. האם זאת הדרך הנכונה. וברור לי שאין דרך אחת נכונה. וברור לי שבכל דרך יש יתרונות וחסרונות. לא יודעת זה מערער את הדרך, אולי אני לא עושה את הדבר הנכון, אולי הם מפסידים יותר מאשר מרוויחים. זה מאוד מערער אותי

אלו היו שנים של מאבקים איומים. את עושה עוול לילדים, את עושה עוול לילדים... מאוד קשה. ולא רק סבא וסבתא, גם מהמשפחה. היה כבד. ואיזה אדם יכול לעמוד בגאון ולשמוע את אמא שלו אומרת 'איזה עוול את עושה לילדים' ואני יודעת שאני לא עושה עוול. מי שלוקח את הילדים, תולש אותם מזרועות אמו ואומר להם תסתדר, זה העוול. איך זה שאנחנו מסתכלות על אותה התמונה, היא רואה ירוק ואני רואה אדום. מה תעשי? אי אפשר להסביר את זה. כל אחד רואה צבע אחר ואין גם מה להיאבק. זה פשוט.. מסתכלים על אותו הדבר ורואים דברים שונים. שם הייתה התמודדות קשה... זה היה הסיוט הכי גדול מבחינתם וזה גם נוטע בך חוסר ביטחון כהורה. כל הזמן אומרים לך איך אתה עושה עוול לילד שלך ואיזה עוול אתה עושה לילד שלך

המסר המאוד חשוב מגיע מהסבתות. בהתחלה הן היו יושבות לנו על הצוואר בעניין הזה והיום אני כבר לא שומעת את זה. כשמישהו שואל אותי על בית הספר בנוכחות אמא שלי ואני אומרת שלא נראה לי היא כבר לא מזדעקת. וזה כי היא רואה אותנו. ויש לה נכדים כאלה ונכדים כאלה. מבחינה התנהגותית וגם השכלתית

לאימא שלי היה קשה בהתחלה. שנה שנתיים ראשונות שמענו הרבה הערות ואפילו יותר מזה. עד שמעיין היה בערך בן ארבע שמענו כמה גן זה מקום טוב

חששנו שההורים שלו ישימו לנו רגל. הם ממש לא בעד, הם ממש נגד

היא (סבתא) לא אהבה את החינוך הביתי, היא הייתה מאוד רואה אחרת מאתנו הרבה דברים... היה לה קשה עם הערעור של כל דבר

עם ההורים שלי זה היה יותר קשה. שם היא לא הנכדה הראשונה אז הם אמרו שלא נגיד להם מה לעשות והם חינכו אותנו ויש להם נכדים שהם מגדלים אז אחרי שהיו ריבים והם לא הבינו שהם פוגעים בסמכות ההורית שלי. הם ככה עשו כי זה מה שהם רגילים עם אחותי. ואני אחרת.  אז היה המון נתק. זה יכול היה להיות יום נתק ואחר כך המשכנו מהמקום החדש

אמא שלי גם אומרת - בשביל מה אני שילבתי אימהות וקריירה ואת בוחרת רק באימהות. הדבר היחיד שהטריד אותה היה מה איתי. היא סדרה לעצמה את זה יפה שאני מנהלת בית ספר גדול של חינוך ביתי

אף ילד מבית ספר שאתה פוגש את אמא שלו אתה לא שואל אותה אם הילד כותב, קורא או איזה כפולות הוא יודע. לא שואלים. ואצלנו שואלים. שמתי לב שלאחרונה אני פחות משתמשת בדוגמאות האלה. אני פחות מרגישה צורך להסביר לאחרים שהילדים שלי בסדר

אחותי הגדולה פתאום אומרת ליותם, יאללה תלך לבית ספר. זה מעצבן אותי. זה לא מכבד את הבחירה שלי. היא רואה כמה הילדים מדהימים והיא עדיין ממשיכה להגיד את זה. גם הילדים שלה כל אחד הוא מאוד לא מיינסטרים והיא מאוד מכבדת אותם אז למה היא לא מכבדת אותי. מצד אחד אני אדם מאוד ביקורתי בעצמי ומצד שני אני מרגישה שביקורת מאוד סוגרת אותי. אני הרבה פעמים לא מסוגלת לענות. זה מאוד מערער אותי. זה מרגיש לי כמו עליונות כזאת. זה מרגיז. זה בעיקר מרגיז

המשפחה המורחבת לא מסתכלים עלינו בצורה יפה. הן יכולות לקבל הערות יותר מהרגיל... התחושה הכללית היא חוסר הערכה. גם כלפינו כהורים וגם כלפיהן. יכולים לשבת בארוחה לקראת ספטמבר. יברכו כל ילד וכל מבוגר ולא יגידו להן כלום... חוסר פרגון, התעלמות. הם למדו כבר לא לפתוח את הפה יותר מידי אבל זה לא מקום שמרגישים תמיכה. המשפחות שלנו לא מעורבות בחיים שלנו בצורה אינטנסיבית. זאת עבודה קשה. אנחנו רואים אותם פעם בחודש חודש וחצי

בתוך תקופה זו מתארות חלק מהאימהות חיפוש אחר מסגרת כתוצאה מהלחץ אשר מופעל עליהן.

בגיל חצי שנה התחיל לחץ מהסביבה אז הלכתי ככה לראות (גן), לגשש וזה ממש היה (עושה תנועה של ביטול עם היד). נכנסתי לאחד בקושי ולא הייתי מסוגלת. כל פעם הלב שלי נסגר ואין מצב שבגיל כל כך צעיר הוא יכנס. הפסקתי לחפש. לא יכולתי לעזוב אותו

אחרי שנה ושלושה חודשים, נכנסתי לעוד הריון ספונטני ולא מתוכנן ואז אמרו לי, טוב עכשיו את חייבת. איך תסתדרי עם שניים ובלה בלה בלה וזה היה עוד יותר הזוי כי מה, עכשיו אני מגרשת אותו. בא אחד ואני מגרשת אחר? זה היה נראה מופרך בכל צורה שהיא וגם קצת לפני כן, היו איזה שני גנים ליד הבית ואמרתי, טוב אני אלך להסתכל ואפילו לא הייתי מסוגלת להיכנס פנימה. אפילו לא דפקתי בדלת. עד כדי כך לא הייתי מסוגלת. ואז ילדתי ופשוט לא הייתי מסוגלת לשלוח אותם ונשארנו בבית

באיזה שלב שהתחיל הלחץ החברתי האיום והנורא איפה שהוא בין גיל שנתיים לשלוש, לגן (ללכת לגן). התחלתי לבדוק מסביב, לראות. הלכתי לבדוק את כל סוגי הגנים מסביב והאמת שפשוט לא הבנתי למה לעשות את זה... עמדתי בלחצים מאוד גדולים ולא נכנעתי

תקופה שניה מאופיינת בדרך בה עוברת הסביבה אל מול בחירתן של האימהות בחינוך הביתי. ניכר כי הסביבה מתעדנת בתגובותיה והופכת להיות פחות עוינת.

ההורים שלי עברו דרך... אבא שלי היה בא לביקור פעם בשבוע ולוקח את מיה בעגלה ואומר לי 'את יודעת שיש פה גנים'? זה לא עובר לו.... ההורים של גולן פחות מדברים איתי על זה אבל הם אומרים לגולן והיו פעמים שהם אמרו משהו למיכל. ואמרתי לו שאם רוצים להגיד משהו שידברו אתנו. יום אחד היא הייתה איתם והם אמרו לה על משהו שהיא לא תוכל לעשות כי היא לא בבית ספר. אמרתי לגולן שלא יבואו ביציאות. שידברו אתנו....אני בטוחה שיש להם פחדים ותהיות... ההורים שלי יותר פתוחים. אמא שלי פתוחה יותר מאבא שלי שהוא יותר שמרן אבל הוא פחות קולני בדעות שלו. אמא שלי יש לה פתיחות מחשבה. יש לה המון ביקורת בתור הורה על הגבולות שלי ועל הלא גבולות שלי מול הילדים אבל אני חושבת שהיא מאוד תומכת. גם אבא שלי אני שומעת אותו לפעמים מדבר עם חברים ומסביר על חינוך ביתי. כיף לשמוע אותו שגריר

הם לא הבינו איך אנחנו עושים את זה. ההורים גם לא הבינו אבל לא היה כעס. היה חוסר הבנה ועכשיו הם לגמרי מבינים. הם שם

בתוך תקופה זו, אימהות מתארות את החסינות שהן מפתחות אל מול הביקורת המופנית כלפיהן ואת יכולתן להתמודד עם ביקורת זו מתוך תחושה של ביטחון והשלמה עם הבחירה.

אני בעיקר הייתי שמחה שאחיות שלי לא יציקו לי... יום אחד קיבלתי מאחותי הודעה שהיא חושבת שהוא צריך ללכת (לבית ספר)... הם היו בכיתה וו הנה זאת הזדמנות שהוא יעבור איתם לחטיבת ביניים ושהוא כל כך שייך אליהם וכל כך מבסוט ואני חושבת שהתמודדתי עם זה.. אם פעם זה היה שובר אותי ומלא ספקות אז עניתי לה בצורה מאוד... אמרתי לה -  תודה על ההצעה, אני מרגישה שגור במקום שמאוד טוב לו, הוא מאוד מתפתח, הוא מצליח לשמור על חיבור לחברים שלו פה ולחברים שלו מהחינוך הביתי. היום אנחנו במקום שאנחנו לא מחפשים משהו אחר. אולי בעתיד. אבל היום לא

אני מתחילה לשים לב שמתחילים לשאול אותי על בית הספר אם בתוכי אני פתאום לא בטוחה בזה. כשאני בטוחה זה לא עולה...זה עובר בצורה מאוד ברורה ומאוד חלקה. כשאני שלמה עם עצמי. איך אני יודעת שאני לא שלמה. אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות ופתאום מתחילים לשאול גם אותי ואז אני מבינה שאני לא שלמה עם עצמי

בהתחלה הייתי מתערערת הרבה יותר בקלות מביקורת מההורים שלי או סתם ספקות של עצמי. אני מאמינה בקשר של עד כמה שאני בטוחה במשהו או עד כמה אני לא בטוחה במשהו וזה נותן פתח לקולות חיצוניים להיכנס. כשאני בטוחה אז זה כאילו לא קיים

במיוחד כשגילי הייתה קטנה, האשימו אותי שאני לא משחררת. אני לא חושבת שזה דבר רע לא לשחרר תינוק לידיים זרות. כשהם ראו שחקרתי והתעניינתי ולא הייתי בטוחה אז ניסו וברגע שהבינו שזהו, שזאת ההחלטה שלי אז לא רק שלא אומרים אלא פתאום להיפך, ההורים שלי, לאבא שלי היה קשה עם זה, עם החנ״ב. מדהים היה המהפך שהוא עשה... אני שומעת אותם מוכרים את זה לחברים 'הנכדים שלי בחינוך ביתי' זה משהו שהם הופכים להיות גאים בו

בהתחלה לא היה לי קל עם הביקורת. היום אני לא שומעת אותה בכלל, בגלל שהייתי לא שלמה אז שמעתי אותה. אבל זה בנה אותי הייתי אומרת לעצמי מה את חווה עכשיו?  קשה לך? אוקי. למה? תתחזקי... הדור שלהם, אבא של בעלי אומר לי 'נגה, אתם חסרי אחריות'. זאת אמירה מאוד קשה, כי דווקא מרגישה שאני סופר אחראית. אני לוקחת אחריות על הילדים שלי במלוא מובן המילה. אחריות ברמה שאני איתם, אני מלווה אותם בכל מה שהם יבחרו

אימהות מתארות את התקרבות הסביבה לבחירתן וההתרככות של הביקורת המופנית כלפיהן כקשורות לתוצאות, דהיינו, לילדים שגדלים להיות נפלאים בתוך מסגרת החינוך הביתי.

ההורים שלי עדיין חושבים שאני עושה לה נזק ושהיא צריכה להיות במסגרת אבל הם כבר לא מדברים על זה כל כך הרבה ולא לחוצים מזה. אני חושבת שיותר קשה להם להתעלם מהתוצאות. שהיא בסדר גמור, שהיא נפלאה ומתפתחת טוב. מבחינתם זה למרות שהיא לא במסגרת ולא בזכות זה שהיא לא במסגרת, אבל זה שלהם

אמא שלי ראתה מה המסגרת הזאת מאפשרת לילדים להיות. אבל היא אף פעם לא שאלה למה אני עושה את זה. היא לא הייתה בן אדם ששואל. היא לא הייתה טיפוס כזה. היו הערות.. נו יאללה אז מתי הוא.. נו תראי איזה יופי הוא אז למה לא בית ספר

אני חוזרת רגע למשפחה שלי. הם התנגדו במשך המון המון שנים למה שאני עושה. אני מגיעה ממקום עם מפקחים ומשרד החינוך. לפני חצי שנה עשיתי בר מצווה לבן שלי ובא אחד הדודים שהוא אחד מהמתנגדים שלי, הוא מפקח של משרד החינוך לשעבר והוא אמר לי, תקשיבי, אני מצדיע לך. אני מוריד את הכובע, אני חושב שמה שעשית פה זה לא יאומן, לא יתואר, פשוט תמשיכי בדרך. וגם אשתו שהיא גם מפקחת אמרה לי –' אין לי מה להגיד. אני חוזרת בי מכל מה שאמרתי. לכי עם זה'

אני זוכרת. גם מההורים שלי. האמת היא שההורים שלי עד היום, הם קוראים לילדות 'ילדי ניסוי'. היום זה כבר הניסוי שהצליח. אבל בתחילת הדרך להורים שלי היה מאוד קשה. (אמרו לנו) שיהיו בגן.. הן מפסידות. לאט לאט הם התרגלו לרעיון והם רואים את הרווחים גם בבית. זה היה איך יש לך כוח לזה וכל הכבוד ואני מעריצה אותך

הקונפליקט הגדול היה כמובן מהצד של סבא וסבתא. שהיו בטוחים שאנחנו מתעללי ילדים וככל שהם התחילו לראות שהילדים בסדר והם חכמים, הם שכחו את כל אידיאולוגיית הנגד שלהם

אחת האימהות מתארת את הלחץ אשר חוותה מאמא שלה עד כדי איבוד היכולת להרגיש מה נכון עבורה ועבור תינוקה.

זה היה מנג'ס בעיקר (בתחילת הדרך)... כשעומר היה בן חצי שנה אמא שלי ישבה עלי. מתי הוא עובר חדר מתי הוא עובד חדר, מהלינה המשפחתית ואז אמרתי טוב, הגיע חצי שנה. קנינו לול והוא עבר חדר. אני זוכרת ששבועיים הוא היה בחדר ושבועיים אני זוכרת את עצמי מחבקת אותו בין הסורגים ופתאום נחתה עלי ההבנה שאני האמא. היא אמא שלי אבל אני האמא בסיטואציה הזאת. וזהו. ואז אני זוכרת את ההבנה הזאת וזה הולך איתי עד עכשיו. אני מצטערת אם קשה לה אבל זה לא שלה. ואני גם לא נלחמת בה... הייתי בהתחלה קצת נעמדת על הרגליים האחוריות, עם עומר. הייתי מרגישה שאני צריכה.. אבל זה נרגע. מדהים איך שוכחים. ההווה הוא כזה חזק. אני חושבת שאז הייתי קצת. או שאבא של יאיר אמר לו פעם שהוא צריך ללכת לבית הספר. עשיתי מזה כזה עניין אני זוכרת אבל זה סתם. זה לא באמת יכול לערער הורה. לא יודעת. אני עדיין נדהמת מאמא שלי... כמה מעט היא עושה וואו לעומת החוסר אמון שהיה לה בקטע. אם אני מבינה שהיא גם עשתה דרך בכל הדבר הזה

אחת האימהות מתארת את הלחץ אשר חוותה מאמא שלה עד כדי איבוד היכולת להרגיש מה נכון עבורה ועבור תינוקה.

עם הזמן למדתי גם להכניס אנשים טובים לסירה שלי. אני גם לומדת את מי לשתף ובמה כי אם יש משהו שאני לא יכולה לסבול שאני משתפת באיזה קושי שלי ואז התגובה היא 'כי היא יותר מידי בבית'. זה אנשים שגם בדרך כלל לא יודעים איך אנחנו חיים. הם יכולים להגיד לי 'קשה לך עכשיו עם אלונה כי את כל הזמן אתה'. היא בקושי איתי. היא בחינוך ביתי אבל היא כל הזמן עם חברות, מפגשים וחוגים. לפעמים נגמר יום ושבוע ואנחנו אומרות יואו איך התגעגענו אחת לשנייה. היא פרח בר כזה והיא עושה את שלה והיא סופר עצמאית ועושה את שלה. וזה נורא מעצבן אותי. הייתה תקופה לפני שנה שהיה לי צורך כזה לשיחות, פסיכולוג וזה ולא הלכתי כי היה לי חשש שהוא ישים הכול על זה. ואני לא שם. אז אמרתי שאני אפתור את זה עם עצמי... המדריכה שלי בהתמחות. שהיא פסיכולוגית קלינית וחינוכית ולקח לה המון זמן להיפתח לדרך ולהבין שזאת בחירה שאי אפשר להניח עליה הכול. היינו נגיד מדברות על משפחות שאני מטפלת בהם ודרך זה היא הייתה מובילה גם לדבר על המשפחה שלנו. וזה בסדר ההקבלות האלה אבל זה היה משגע אותי כי כל דבר שהייתי אומרת היא הייתה מניחה על הבחירה. זה נורא מעייף ונורא שטחי. ויש המון בורות. לי זה מאוד צורם, מאוד קשה. אני חושבת שבתור אמא שבוחרת בזה זה קצת מייצר תחושה של בדידות וששופטים אותך. נגיד בא לי טיפול פסיכולוגי. בא לי לפנק את עצמי פעם בשבוע. אני ממש חוששת ללכת כי לא יקשיבו לי, לא ישמעו את המקום ואת הדברים שעליהם אני מדברת, את הדברים שאיתם אני מתמודדת. רוב הסיכויים שרק במשך שנה שלמה אני אצטרך לשכנע את המטפל שזה בסדר מה שבחרתי ובוא נעבוד עם זה. גם צריכים להיות מאוד בשלים ומאוד חזקים כי להתמודד עם הדבר הזה והרבה מאתנו, ולא שאני איזה.. אני תשע שנים בחינוך ביתי וכן עשיתי הרבה עבודה רגשית. ואני באיזה שהוא דיאלוג פנימי ועדיין אני לא מספיק בשלה ומפותחת הרבה פעמים מול החצים האלה. זה מאוד מאוד קשה. המקום הזה ששופטים את הבחירה ולא באמת נותנים לה מקום. אני מאוד מאמינה בבחירה הזאת. זאת בחירה איכותית, בחירה טובה. בוא לא נמהר לשפוט אותה. שופטים את הגוד-אינף. את אמא טובה מידי. את אמא נוכחת מידי. את אמא נותנת מידי. שופטים את הניסיון הזה, את השאיפה הזאת להיות very good . שופטים את זה. זה לגדל ילדים תובעניים, תלותיים, את לא פמיניסטית. אני מכבדת נשים שרוצות משהו אחר אבל להיות קרובה לעצמך זה הכי פמיניסטי. גם אם זה מה שקרוב לך, להיות בבית ולגדל ולהיות נוכחת. זה מאוד פמיניסטי בעיני. זה לבחור בזה באומץ ולהיות בזה עד הסוף. אז המקום הזה של לשפוט ממש את סוג האימהות. את מבנה האימהות שלך בתוך הבחירה הזאת. אני יודעת שזה נובע הרבה פעמים ממראה הפוכה, משיח לא מדובר בין חברה של נשים, אימהות. בין אימהות שבחרו בחינוך ביתי. ובאמת זה משהו שמאוד קשה לשאת אותו והוא גם מאוד תמוה

בראיון אחר, ניתן לראות את הדרך המשמעותית אשר עברה האם אל מול הביקורת הקשה שהופנתה אליה מהוריה והשינוי בעמדתם של ההורים אשר הפכו עם השנים להיות פרו חינוך ביתי.

כשלירי הייתה בת שנתיים ושלושה חודשים אז אמא שלי אמרה לי ׳אופרה תשמעי לירי צריכה חברה, צריך לשלוח אותה לגן׳ ואז שלחנו אותה לגן... ביום הראשון הלכנו לגן והרגשתי לא נוח. משהו לא הרגיש לי נוח להשאיר את הילדה שלי בת שנתיים ושלושה חודשים. משהו לא הריח לי טוב, לא נראה לי. ואז היא חזרה הביתה אחרי היום השני, השארתי אותה חצי יום בגן ואני זוכרת את עצמי משאירה אותה בגן וכמה זה קשה לי וכמה אני מחכה כבר ללכת לקחת אותה... אני לא יודעת למה החלטתי לנסות עוד יום. היה לי לחץ מאוד חזק מההורים שלי. מאוד מאוד מאוד חזק ואז באמת שלחתי אותה עוד יום...וזהו... בגיל שש ההורים שלי שוב מתיישבים לי על הצוואר. גן זה בסדר, אנחנו אתך, לא צריך ללכת. אבל כיתה אלף זה לימודים, לא לא, זה צריך לשלוח. אני זוכרת שהיו איזה חודשיים והם היו שואלים ׳נו, מה, לא רשמת?, נו, צריך לשלוח׳ ואז פעם אחת ישבתי עם ההורים שלי וניהלתי איתם שיחה. הסברתי להם איך אני רואה את בית הספר... עשיתי להם שיחה על מה אני יכולה לתת לבנות ומה אני הולכת לעשות ומה זה בית ספר בשבילי וכמה אני יכולה לתת להם בבית וזה הרבה יותר מבית ספר. הרבה יותר... אני רוצה להיות נוכחת. אני רוצה להיות שם בשביל הילדים שלי... וככה הם נתנו לי את האו קיי. אז תשאלי אותי למה האו קיי של ההורים לי כל כך חשוב לי. אז כן, זה חשוב לי. כי אני מאוד מכבדת את ההורים שלי.. וגם כי ההורים שלי מאוד מעורבים בחינוך הביתי. זה היה מאוד קשה לעשות את זה בלי ההורים שלי. הרבה יותר קשה ממה שזה היום

המסע שעוברות האימהות מול הסביבה הוא מסע מפרך ומאוד מאתגר. מי ששרדה את המסע הזה ונשארה בתוך החינוך הביתי נאלצת לעבור מסע התפתחות והבשלה מורכב ורצוף אתגרים. כאשר האם נמצאת בתחילת דרכה כאם הבוחרת בחינוך ביתי היא ככל הנראה חשופה לביקורת ופגיעה. דווקא בשלב זה היא נאלצת לספוג בקורת נוקבת וניסיונות חוזרים ונשנים לערער את בחירתה הנמצאת עדיין בהתהוות. ככל שהבחירה בחינוך מהבית מבשילה ומתעצבת בקרבה, או אז הסביבה הקרובה והביקורתית נוטה לעבור שינוי לעבר הבנה פסיבית ואולי אף תמיכה והערכה. ואמנם דווקא בשלב מתקדם זה בבחירה, האם מפתחת חוסן גדול יותר לתגובות הסביבה, כאשר ניתן להניח שגם לכך יש השפעה על יכולתה של הסביבה להכיל את הבחירה השונה והלא נורמטיבית.

מאמרים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון