.png)
קהילה בחינוך ביתי
אימהות רבות מתארות את המפגש עם הקהילה כמשמעותי מאוד בתחילת הדרך. קהילה מבחינתן יכולה הייתה לכלול אימהות נוספות אשר בוחרות כמותן להישאר עם ילדיהן בבית. המפגש יכול להיות עם קבוצה מאורגנת של אימהות עם ילדיהן או אפילו אמא אחת או שתיים שבחרו גם הן להישאר עם התינוקות/פעוטות בבית. האימהות מתייחסות למפגש זה כעוגן אשר מאפשר ואף מציל את החינוך הביתי שלהן. תיאור זה נכון לתחילת דרכן בתוך החינוך הביתי. כאשר האם מדשדשת צעדיה בתוך מה שנחווה עבורה כדרך לא סלולה, היא מחפשת נקודת אחיזה וביטחון, ומבחינה זו מהווה המפגש עם הקהילה עוגן משמעותי. היא פוגשת אימהות נוספות אשר בוחרות כמוה, חלקן ותיקות. היא יכולה לחלוק איתן את הדילמות, הקשיים, ההתלבטויות ואף את רגעי השמחה ותחושת האושר הגדולה של השהות המשותפת עם הילדים, כל זאת כאשר המכנה המשותף הוא ברור ויציב: הבחירה לגדל בבית את הילדים.
עם חלוף השנים, המכנה המשותף החזק אשר איחד בתחילת הדרך מתחיל להתגלות לעיתים כמכנה משותף בודד אשר לא בהכרח יוכל לאחד בתוך שונות כה גדולה. האימהות, בשלב זה, מתארות את מורכבות הקהילה בחינוך ביתי ואת הקשיים שהן חוות בתוך ומחוץ לקהילה. יתרה מכך, בתחילת הדרך מהווה הקהילה עוגן עבור האם בתוך בחירתה, ובשלב מאוחר יותר, כאשר התחזקה האם בבחירתה, הקהילה פחות רלוונטית לעצם בחירת האם בחינוך ביתי והיא מהווה בעיקר רשת חברתית עבור האם והילדים.
כאמור, את המפגש עם הקהילה מתארות האימהות כמשמעותי מאוד בתחילת דרכן בתוך החינוך הביתי. ניתן לחלק את המפגש הראשוני עם הקהילה לשלוש קטגוריות: המפגש עם הקהילה כסולל דרך –׳קהילה סוללת דרך׳; הפגת הבדידות ומוקד תמיכה – ׳בין הפגת בדידות לתמיכה׳; שינוי גאוגרפי לעבר חיפוש קהילה – ׳קהילה מעצבת מיקום׳.
קהילה סוללת דרך
אימהות מתארות כיצד המפגש עם הקהילה סלל את דרכן לתוך החינוך הביתי. כאשר הן מחפשות חברה עבורן ועבור ילדיהן. המפגש עם הקהילה מספק עבורן לגיטימציה לבחירתן והוא נחוץ וחשוב מאוד בשלב זה של בחירתן.
הלכתי למקומות כדי לחפש חברה בשבילה ובשבילי. ואז פגשנו את אורית ורוני שהן ציר מרכזי בשבילנו בחינוך ביתי. בזכות הקבוצה נתפסנו עם החברות ובנינו קבוצה ומסלול ועכשיו אין לי סיבה לצאת מזה. זה ממש עוגן שהחזיק לנו את החיים... היה לי ברור שאני רוצה להישאר בבית והיה לי ברור שאני צריכה משהו. והמפגש עם אורית ורוני היה מפגש היסטורי. משם התחלנו את המסלול של החינוך הביתי.
הכרנו קבוצה של חינוך ביתי שעד אז לא ידעתי שקיים דבר כזה, הייתי בטוחה שאני המשוגעת היחידה בעולם. פתאום הכרתי עוד משוגעים כמוני ואז באמת היה יותר קל. גם לי וגם לה.
כשנשארתי עם אלונה בבית התחלתי להצטרף למפגשים של חינוך ביתי ואיכשהו בפוקס. לא ידעתי שזה קיים... ראיתי אימהות עם ילדים יותר גדולים ולאט לאט את רואה את זה, אתה רואה את זה קורה. ויש אימהות שעושות חינוך ביתי אחר גם. וזה לא בהכרח השראה בשבילי. אבל את רואה כל מיני דוגמאות ולאט לאט זה עוזר בלגיטימיות.
הייתי יורדת לגינה, קצת מטפלות, קצת האימהות, היו עוד שרידים בבית. והיינו מעבירים ככה את הזמן... קרוב לשנה בערך התחלתי להכיר חינוך ביתי. לא ידעתי שיש מושג כזה ושיש מפגשים. פגשתי איזה מישהי והיא אמרה לי שיש מפגש וכדאי לי להגיע. אז התחלתי להגיע ואז כבר היה לי ברור שאנחנו בבית נשארים ואיזה נחמד שיש עוד אנשים להיפגש.
בין הפגת בדידות לתמיכה
אימהות מתארות כיצד מפגש עם קהילת החינוך הביתי הפיג עבורן את הבדידות והיווה מוקד תמיכה.
כשגור הגיע לגיל חצי שנה התחלתי להיפגש עם אנשים, קבוצות בפרדס חנה, אימהות וילדים, שיווי משקל בחרב לאת. התחלנו להבין שאנחנו לא לבד בקטע הזה... בגיל שנה וחצי התחלנו להיפגש עם קבוצות של ילדים יותר גדולים כשהצורך החברתי שלו גדל וגם שלי...
הייתה לי תחושה שאנחנו חייבות לצאת, והגינות הן עם מטפלות או עם איזה אמא אחת אולי שמסתובבת שם בחוץ. הכרתי את אותה אמא אחת הזאת עם ילדה שגדולה ממנה בשנה. הכרנו כי ראיתי שלילדה שלה יש תחתונים ולא טיטול אז שאלתי מה הקטע והבנתי שמצאתי עוד פסיכית כמוני וככה התחברנו והפכנו להיות אחת לשנייה. ממש שבט הכי קטן ומצומצם שיש אבל מאוד התחברנו אז כבר שנה וכבר שנתיים ואני מתחילה להכיר עוד חברה כמוני.
כשאור (ביתה השנייה) נולדה היינו כל הזמן בחוץ... הייתי צריכה קבוצת תמיכה מאוד מאוד חזקה. הייתי גם צריכה עזרה טכנית.. הייתי צריכה את ההתחלה הזאת ממש... וגם אם אמרתי דברים שנשמעו לי הזויים אז היו בסדר עם זה. גם אם כתבתי פוסט באמצע הלילה אז אימהות שהן איתי ראו את זה ויכלו לדבר איתי ולתת לי את התמיכה. זה בעיני שבט. יש מענה לכולם. ברגע שיש לך סביבה תומכת ואז אנשים מדברים בשפה שלך אז את מרגישה בבית, מרגישה בנוח. יש לך עם מי להתייעץ, לשאול.
הכרנו אותה (מתכוונת לאם בחינוך ביתי) ממש במקריות והיא הצילה לי את החינוך הביתי. הרגשתי מאוד לא שייכת... כשאני הולכת פעם בכמה חודשים לקבוצת תל אביב ואני שומעת אימהות שהילדים שלהן עד הצבא בבית זה נותן מוטיבציה שזה אפשרי.
בהתחלה, כשהם היו קטנים, בעיקר מעיין וסול, הייתה איזו תחושה שבבוקר חייבים לצאת מהבית. אפילו לא רק בשביל הפעילות, אלא בשבילי... היה צורך שלי להיות עם אימהות אחרות ולדבר עם אימהות אחרות ולראות ילדים אחרים. גם בשביל להבין מה אני עושה ולאן אני הולכת.
מה שקורה ביום יום והקושי והאין לך דקה לעצמך זה קשה זה מאוד מאוד קשה, אבל כשיש לך את כל הקהילה התומכת הזאת אז יש לך מאיפה למשוך.
קהילה מעצבת מיקום
אימהות מתארות שינוי גיאוגרפי שעשו על מנת להתקרב למקום בו מתקיימת קהילה של חינוך ביתי.
עברנו לעמק חפר, בהתחלה היינו קבוצה של שש שבע אימהות ואחר כך זה היה כבר משפחות כי גם האבות היו חלק ממפגשים מסוימים. הפכנו חברים, חלקנו, והיו לנו מפגשים פעם פעמיים בשבוע, בהתחלה בבתים ואחר כך בחרב לאת.
הייתי בתל אביב בתקופה הזאת והתחלתי לעשות הרבה נסיעות לכל האזור של עמק חפר כי הייתה קהילה... עברנו לגור שנה בבארותיים
עברנו למרכז כי פה יש קבוצה גדולה של חינוך ביתי. אנחנו שבט, נועדנו להיות ביחד, נועדנו לחלוק את החיים שלנו עם עוד אנשים.
את המשך ההתקשרות עם הקהילה מתארות האימהות כמורכב. ניתן לחלק את הנושאים עליהם דיברו האימהות בהקשר זה לשלוש קטגוריות מרכזיות: מורכבות הקבוצה על רקע השונות הגדולה בין המשפחות –׳מכנה משותף בודד׳; הדינמיות המאפיינת את קבוצת החינוך הביתי – ׳נכנסים ועוזבים׳; ועוד מגוון קשיים אישיים – ׳קושי אישי׳.
מכנה משותף בודד
אימהות מתארות את השוני בין המשפחות, את ריבוי העמדות והדעות.
הלכנו אחורה קצת מהקהילות שנוצרו. יש ריבוי של דעות ועמדות ותפיסות עולם ומאוד קשה למצוא את האיקס משפחות שהולכות כמוך, שחושבות כמוך וגם בחינוך ביתי יש צורך למשפחות לבוא ולומר זאת הדרך שלי
אתה חי בקהילה אתה רוצה להיות שייך לקהילה ולפעמים העולמות לא כל כך מתחברים אז בוחרים מפה מה שמתאים ומפה מה שמתאים. לפעמים אני מרגישה תלושה מכל הכיוונים
זאת קבוצה מאוד רבגונית... גם רב-גילאית, גם אנשים מגיעים מהרכבים משפחתיים שונים, מרמות דתיות שונות, גרים במקומות שונים, תפיסות עולם שונות, התנהלות שונה
יש משהו כמו שלושים משפחות כאן בערך ויש מפגשים ויש עשייה משותפת אבל עדיין בתוך מפגש לכל אמא יש את ה say שלה כלפי הילד שלה. האיך והתקשורת היא דרך המשקפיים של הבית שממנו אני מגיע. אין איזשהו (שתיקה) נגיד העלינו באחת הפגישות של האימהות שישבנו לארגן ״יום בנושא״. כבר בפגישה החמישית או השישית שהייתה העלינו את העניין, רותם העלתה את זה שהיא הייתה רוצה לדבר עם הילדים, עם אחד הילדים, שלא האמא תקפוץ ותגיד – רותם אומרת לך ככה וככה. הייתי רוצה לפתח מערכת יחסים עם הילד, לפגוש את הילד. לפגוש אותו לא דרך. היא העלתה את זה כדי לראות איפה כולן בשיחה הזאת וזה היה מעניין כי אימהות ממש לא שם. רוב האימהות אמרו שהן לא רוצות. שאם הילד מתנהג בצורה מסוימת, הן רוצות לפגוש את זה. זה יותר חידד את הצורך שלנו, האימהות, לתת יותר ספייס ניטראלי, משהו שיותר מאפשר מפגשים בין מבוגרים וילדים שזה משהו מאוד טבעי בסביבה שבטית כזאת
בקבוצה אז הרבה פעמים אז הטון הקיצוני יותר הוא זה שנותן את הטון. וזה לי מאוד קשה. אפרופו המקום של גדילה, צמיחה, מימוש. אני מרגישה שאני לומדת מזה המון גם על איך. מצד אחד אתה מקבל את כולם ומכיל את כולם ומכבד את כולם ואיפה אתה גם שומר על עצמך ועל האמת שלך. היו מפגשים שאחרי שליאן נולדה שאמרתי לעצמי שאני מקלה על עצמי עם כל הבישולים. היא הייתה פיצית קטנה והרשתי לעצמי לבוא לאיזה מפגש רחמנא ליצלן לאיזה מפגש עם לחמניות מהמכולת וחומוס שינגבו ואחת האימהות פתחה עלי פה כזה 'עכשיו הבן שלי ירצה לאכול את זה ומה עשית' ואני כמובן חזרתי הביתה בוכה באותו היום. היום אני במקום אחר אבל איך באמת אתה.. וכשזה עוזר לי ואני צריכה אני ממשיכה להביא לחמניות וחומוס וירקות למפגש עם כל זה ש.. אני אומרת לעצמי איפה אנחנו באמת פועלים כקהילה ואיפה אנחנו אינדיבידואלים שאם הבן שלך את לא מרשה לו לאכול את זה אז אל תביאי לו אבל אני מרשה לבנות שלי לאכול את זה ואני לא יכולה להתאים את עצמי כל הזמן... זה תמיד מורכב זה תמיד שיחות כל כך מורכבות ודינמיקות כל כך מורכבות. וזה גם איך אתה חוגג חגים ביחד. עכשיו היה לנו סיפור שלם עם פורים משלוחי מנות... היו משפחות שהיו בקטע של לבטל את משלוחי המנות לגמרי והיו משפחות שמאוד התרעמו על זה ואני גם יכולה להבין את זה. וזאת שאלה למה צריך תמיד ליישר קו לקיצוניות
הקבוצה הזאת מכילה בתוכה את כל עם ישראל, דתיים, חילוניים, תל אביביים, מתנחלים, מהשומרון ומאיפה שאת רוצה. קיבוץ גלויות של כל עם ישראל. הילדים שלי לא גדלים בתוך מגדר. הם לא חיים בחברה חד גונית. הם לא גדלים בתוך.. הם רואים את הכל. יש מאשקלון, מבנימינה, מנתניה, מקרני שומרון משערי אפרים מקיבוצים... יש גם עניין של תפיסת עולם... החינוך הביתי מאגד לתוכו את כל המגוון המטורף הזה של האנשים וזה חברה שאני שמחה שהילדים שלי חיים ומכירים אותה. יחד עם זאת, יכולות להיות הבדלי תפיסות תהומיים בין האנשים ברמות אחרות
נכנסים ועוזבים
אחד המאפיינים המרכזיים של קבוצת החינוך הביתי הינה ההשתנות התכופה של חברי הקבוצה. משפחות רבות עוזבות את החינוך הביתי במהלך הזמן. חלקן נכנסות למסגרות וחלקן משנות מיקום גיאוגרפי. במקביל, יש משפחות חדשות המצטרפות לקבוצת החינוך הביתי.
היינו הולכים למפגשים קבועים כאלה ואז יש אנשים שנושרים והולכים למסגרות וזה קצת מערער
יש משהו מאוד דינאמי בחינוך ביתי. עוזבים ונכנסים
כשעומר היה בן עשר הייתי בקשר עם שלוש משפחות שלשלושתן היו בנות בגיל שלו פחות או יותר ואז שלושת המשפחות האלה עזבו... זה היה ברייק מאוד אכזרי. מאוד אכזרי... זה היה מכה. הוא חטף אז מכה כי פתאום שש חברות נעלמו. פשוט נעלמו. יומולדת עשר לא היה לנו עם מי לחגוג. היה נורא
הייתה פה קבוצה מהממת שנתנה המון כוח גם להורים וגם לילדים. אני מדברת אתך לפני 17 שנה. היינו נפגשים פעם בשבוע, לפעמים פעמיים בשבוע... תמיד היה גרעין כזה של חברים...היא לא התפרקה אף פעם בקטע של לא טוב. אלו היו תמיד תהליכים טבעיים כאלו כמו שילדים עוברים מהגן הזה לגן הזה
הקבוצה הגדולה אליה הייתה שייכת מאיה התפרקה חודשים ספורים לפני קיום הריאיון. החברים איתם גדלו במשך השנים האחרונות, נכנסו כולם לאותו בית הספר.
הקטע הוא לשים לעצמי את הדברים על השולחן ולהסתכל בעיניים פקוחות על הסיטואציה הנוכחית ולהבין שהכול זמני וכל הזמן יש את התנודות והשינויים. ואני חושבת על זה עכשיו שנורא נורא קשה לי עם שינויים ואני נורא נאחזת בדברים ואני חושבת בקול רם בפעם הראשונה. מצד אחד זה ומצד שני אני אומרת לעצמי שהכול זמני והכל חולף
אדווה מתארות את השינוי אשר עברה משפחתה וכיצד אותו שינוי השפיע על השתתפותם ומחויבותם למפגשים.
השנה אנחנו מרגישים את השינוי בנוכחות שלנו בקהילת החינוך הביתי. ירדנו יותר לקהילה שלנו (ביישוב בו הם מתגוררים) ואנחנו נושקים לחינוך הביתי. יש פחות ילדים בגיל של מעיין ומתוך המבחר הקיים יותר קשה למצוא את המשפחות שגם זה מתאים למעיין, גם מתאים לבנות וגם מתאים לי ולשחר, וגם אני חושבת שיש פה איזה מהלך טבעי. הרגשתי את זה כשמעיין היה בן שש. הרגשתי שאחרי שש שנות אימהות אין לי כוח יותר לבלות בגני שעשועים. אין לי כוח להיות שם ורוב האנשים שנמצאים שם בגני השעשועים ובפעילויות המובנות הם עם ילדים יותר קטנים ואז גם מעסיקים אותם דברים אחרים. גם את ההורים וגם את הילדים
מהצד השני, ניתן לשמוע את התסכול אשר חוות אימהות כאשר משפחות לא מחויבות למפגשים.
יש קושי מאוד גדול בלהתחייב בחינוך ביתי. זה גם לי באופן אישי מאוד קשה וגם למשפחות אחרות ואז יוצא שהרבה מהפעילויות שמתארגנות מתמסמסות במהלך השנה או לא מתרוממות כי לאנשים קשה להתחייב לדברים. וזה כזה מבאס
חוויתי הרבה תסכול חשבתי שכולם כמוני. בסוף הבנתי שאם אני רוצה אני אעשה. הבנתי שאם אני רוצה הכי טוב לילדים שלי – אני אעשה. לפעמים הייתי חוזרת הביתה ואומרת בשביל מה ובשביל מי. היו פעמים שהרגשתי כמו בכיתת חינוך מיוחד
בגלל שאנשי חינוך ביתי הם מאוד אינדיבידואליסטים, יש להם מעט מאוד אחריות קבוצתית. אם הייתה יותר אחריות קבוצתית והיו מבינים שזה שאני עכשיו בוחר לא להגיע, זה משפיע על כולנו. צריך לקחת בחשבון שההתנהגות שלי משפיעה על מי שליידי
קושי אישי
אימהות מביעות קשיים שונים ההופכים את מעורבותן בקהילה למורכבת יותר.
חלק מלהיות הורה בחינוך ביתי זה להיות מעורב בקהילה וזה קצת בעייתי כי אנחנו אחד בתוך השני וגם כל דבר קטן בין הילדים יכול להשפיע. אבל גם להבין שאין חברות. יש קשר. יש לי חברות עם הילד והוא חלק מהמשפחה שלו... יש קהילה אבל אני (שתיקה) פעם חיפשתי להיות שייכת. פעם היה לי צורך נפשי והיום אין לי
פעם בשבוע הייתי משתדלת להגיע לאזור של גזר ופעם בשבוע הייתי מארחת ילדים אצלי ואז התחילה העבודה של לארח לארח לארח ולהתארח להתארח. אין לי כוח לזה יותר
הבית הזה היה שנה שעברה מקום של מפגש פעם בשבוע. מפגש פתוח של חינוך ביתי. הבית כמו שהוא נראה כרגע זה בגלל שהפסקנו את זה. הבית היה מאוד ידידותי. הם פרסו הכול. תחיו. אני לא מתכוונת להכניס את כולם לבית ולהעמיד חוקים...זה לא יכול היה להיות קהילתי. זה הבית שלי בסופו של היום זה הבית שלי וזה היה לי נורא מבאס שאני לא מצליחה לייצר מצב ... זה בכל זאת שטח פרטי. זה לדעתי כאילו הפנטזיה של החינוך ביתי שנשאר לי חמוץ כזה
ניכרת ההתפתחות וההתפכחות שעוברת האם בתוך ומחוץ לקהילה. בתחילת הדרך מתארות האימהות כמה המפגש עם אימהות נוספות בחינוך הביתי היה משמעותי. ניכר, כי עם חלוף הזמן, היחסים עם הקהילה הופכים יותר אמביוולנטיים. האימהות מתארות את המורכבות של היות חלק מקבוצה ואף מציינות את המרכיבים העדינים אשר מאפיינים באופן ממוקד את קבוצת האימהות הבוחרות בחינוך ביתי. לדוגמא: תמרה ציינה כי מדובר בקבוצת אימהות אינדיווידואליסטיות, כאשר יתכן כי מאפיין זה הינו חלק מיכולתן לבחור בחינוך ביתי, אך כאשר פוגשת אם אינדיווידואליסטית קודים חברתיים של קבוצה ורצון לקיום מרחב קבוצתי בעל קווים ברורים, החלק האינדיווידואליסטי של האם מתקומם וזה אכן מבליט את הקונפליקט. יתרה מכך, כאשר אנו מתקדמים בציר הזמן, אותה האם אשר נזקקה לקהילה על מנת לתקף את בחירתה מול בן זוגה והסביבה הקרובה, מוצאת עצמה מחוזקת יותר בגזרות אלו ועל כן מרגישה פחות נזקקת לתמיכה ושייכות כפי שהייתה זקוקה בתחילת דרכה בחינוך הביתי.
*** כל השמות במסמך זה הינם שמות בדויים אשר נועדו לשמור על פרטיותם של המרואיינים.
מאמרים נוספים
