.png)
אמא. אימהוּת. אימהיות
מערכת היחסים עם אימנו היא מערכת היחסים הארוכה ביותר בחיינו. לכולנו יש אֵם, כולנו יצאנו מרחם אישה.
אימהוּת מתחילה בחיים טרום לידתיים והיא מוסיפה להתקיים ולמלא מקום מרכזי לאורך כל חיינו. אימהוּת היא חוויה אישית ואוניברסלית.
סטרן, (Stern, 1995) טבע את המושג ״קונסטלציית האימהוּת״, אשר מתייחס לארגון הנפשי הייחודי המתהווה בנפשה של האם עם לידת ילדה. ארגון זה מהווה לזמן מסוים ציר מרכזי בחייה של האם ודוחק את כל השאר הצידה. נמצא, כי יחס אימהי מיטיב ומותאם לצרכי הילד הוא בעל חשיבות מכרעת להתפתחותו של אדם. דמות האם הינה גורם מכריע להתפתחותו התקינה של האדם וליכולתו לאהוב ולהתמודד עם העולם, ולפיכך, אימהוּת טובה מאפשרת יציבות נפשית אצל הפרט ובשלות נפשית. אלו פירות של התמסרות ויחס רגוע ומספק של האֵם.
בתפישה המערבית האימהוּת נתפסת כטבעית וכאינסטינקט מולד שקיים אצל האישה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה. נשים רבות מקבלות את הטענה שנשיות צריכה לכלול את האימהוּת כחלק מההגדרה שלהן.
מרכזיותה של דמות האם מוזכרת כמעט בכל התרבויות. בשל כך, נוצר עומס על כתפיה של האם. המונחים ״אימהוּת טבעית״ ו״אימהוּת נורמלית״ טומנים בחובם הטיות חברתיות, מיתוסים, עמדות פוליטיות ודעות קדומות. מיתוס ״האמא הטובה״ מכיל ציפייה מהאם להיות ללא תנאי עבור ילדיה, ללא מגבלה, תמיד להעדיף את צרכי ילדיה, להגביל ולהצניע חלקים בנשיותה או ברצונה למימוש עצמי .
הפסיכואנליטיקאי עמנואל ברמן מתנגד לציפייה להתמסרות טוטאלית של האם לילדיה. הוא טוען, שיש להבחין בין מסירות המותאמת לצורכי הילדים לבין ביטול עצמי או הקרבה עצמית. על פי תפישתו, על הורים למצוא את הדרך לאפשר את צמיחת הילד בלי ביטול העצמיות שלהם.
אימהות נראית לכאורה טבעית ופשוטה, אך כאשר מתקרבים ומעמיקים בה, היא מתגלה כמסובכת, מורכבת ופרדוקסלית. מושג זה טומן בחובו חומר נפץ תיאורטי ואימהוּת כשלעצמה אינה מומשגת. גם ארליך כותב כי אימהות היא מעבר להגדרה. קיימת מורכבות מאתגרת בבואנו להמשיג אימהוּת או חוויה אימהית, מכיוון שרובנו כלואים בתוך מיתוסים וארכיטיפים אשר לרוב אינם תואמים את המציאות.
הגישה היונגיאנית טוענת, שבנפש האדם שוכן לו ארכיטיפ ״האם הגדולה״. האם הגדולה משולה לאלת אדמה קדומה, אלת חיים ומוות ששלטה בשחר האנושות, וממשיכה לשלוט בנפש האדם מתוך מעמקי הלא-מודע הקולקטיבי. האם המיתולוגית הגדולה מתוארת בשני שלבים. השלב הראשוני של האימהות הארכיטיפית שהוא שלב אלמנטרי - מכיל, מזין, שומר. השלב הבא אחריו שהוא השלב הטרנספורמטיבי, שבו האם מאפשרת לילד להתפתח, להשתנות ובהדרגה להיפרד ממנה. חלוקה נוספת היא בין האם הטובה לאם הרעה. ייצוגי האלות שמגלמות את מהות האם הגדולה הטובה שמאפשרת התפתחות לעומת האם הגדולה הרעה שמקובעת בשלב האלמנטרי עד כדי חנק ומוות. ארכיטיפים אלה קיימים מלכתחילה כפוטנציאלים בנפש האם וכן בחוויית הילד את אמו.
לא קיימת היום הכנה ראויה למשימת האימהות, עלינו לסמוך על ההרמוניה הפנימית של האישה עצמה והאינטואיציה שלה, שתעניק תובנה מעמיקה יותר לתהליכים הרגשיים של הילדים. אימהות רבות שבות וזועקות כנגד ״הסוד״ שנשמר מהן על הקושי הגדול שבאימהוּת, אשר חושף פער עמוק בין פנטזיה למציאות.
״אינסטינקט אימהי״ ו״אהבה אימהית״ הנם מרכיבים נפרדים בתוך האימהוּת. בעוד אינסטינקט הינו ביולוגי ושוכן בבסיס הנפש, האהבה היא ביטוי רגשי ישיר של היחסים בין האֵם לילדיה והמאפיין הבולט ביותר שלה הוא רוך. החושניות והתוקפנות הנשיים מותמרים לסיפוק צרכיו הפיזיים של הילד והגנה עליו. דויטש (שם) טוענת כי אלטרואיזם אימהי מבוסס על כך שהאם מוכנה להקריב הכול, כולל את חייה, עבור ילדיה. מהות האהבה האימהית היא שאינה דורשת דבר, אינה מציבה גבולות ואינה מביעה הסתייגויות. זהו תיאור אידיאלי, וככזה, איננו אנושי. מוסד האימהות מתמודד עם פערים בין פנטזיה למציאות. בין המושג ׳אימהות אידיאלית׳ לבין המגבלות ביחס של אימנו כלפינו והמגבלות ביחסנו לילדינו. דונאלד ויניקוט טען כי ה״אם האידיאלית״ קיימת רק בפנטזיה. הפנטזיה של האם האידיאלית היא נחלתם של גברים ונשים כאחד. הוא האדיר את עבודת האם עד כדי הגדרתה כעבודת קודש ואמנות. ויניקוט ראה באימהות תופעה טבעית והתייחס לאֵם כסובייקט.
ויניקוט היה דמות מפתח בכל הנוגע לפיתוח נושא האימהות בתיאוריה הפסיכואנליטית. הוא טבע את המונח ״אֵם טובה דיה״. לדבריו, התינוק איננו זקוק למושלמות אימהית. אֵם טובה דיה היא אֵם שמבצעת התאמה פעילה לצרכיו של התינוק, התאמה פעילה הפוחתת בהדרגה בהתאם לצמיחת יכולתו של התינוק לעמוד בכישלון ההתאמה ולשאת בסובלנות את התוצאות של התסכול. כמו כן, "אֵם טובה דיה" מאפשרת לצרכיה שלה מקום בגידול הילד. כדי להיות טובה באמת, האֵם יכולה להסתפק בלהיות טובה-דיה. ויניקוט הוא הראשון שהציע הצעה תיאורטית המאפשרת לראות את האֵם כאנושית ולא כאידיאלית או כמפלצתית ומתאר תכונה מולדת או כושר נפשי אשר יש לאימהות. בנוסף, טוען ויניקוט, כי בדרך כלל אימהות יודעות באופן מדויק למדי למה ילדן זקוק והן רוצות לספק לו צורך זה. זוהי מהות הטיפול האימהי.
חשוב להבחין בין שני מושגים. אימהות (Motherhood) ואימהיות (Motherliness). הראשונה שהבחינה בין שני מושגים אלו הייתה הלן דויטש. אימהות מתארת את היות האישה אם, את היחס בינה לבין ילדיה מבחינה פיזיולוגית, סוציולוגית ורגשית, בעוד שאימהיות היא תכונה המבטאת עמדה רגשית כלפי זולתנו וכלפי עצמנו, ללא קשר הכרחי לאימהות ביולוגית. מיתוס ׳האמא הטבעית׳ טבוע עמוק בשיח החברתי והתרבותי. מיתוס זה מחבר בין אימהיות לאימהות, ובכך מאשר, כי אישה היא ההורה המתאים ביותר לטיפול בילדים. המיתוס מדגיש את האימהיות כתכונה אינסטינקטיבית וטבעית לאם ולזהותה האימהית. מיתוס זה מוסיף משקל כבד ביותר על כתפי האם ומייצר ציפייה מהחברה ומהאם אשר לעיתים איננה מתממשת והפער הנוצר מייצר קשיים רבים לאם אשר חצויה בין המיתוס לתחושות אחרות שהיא חווה.
הציפיות מהאם, אחריותה לגורלנו, החובות שהיא חווה לנו, הארץ והגיהינום שהיא הייתה עבורנו. כל המשא הזה, מזכיר לנו יונג, מוטל, בדרך כלל, על כתפיה השבריריות של אישה אחת בשר ודם.
מאמרים נוספים
