.png)
פרק שביעי בפודקאסט ד"ר אמא - לקריאה
ניתן להאזין לפרק פה: https://bit.ly/2z26Ikp
שלום לכולם! אנחנו בפרק נוסף בפודקאסט ד״ר אמא.
את הפרק הזה רציתי להקליט מזמן. אבל הייתי צריכה לגייס עוד קצת אומץ. בינתיים כתבתי בערך את מה שאני רוצה להגיד והעלתי לאתר. למאמר שנקרא ׳השנים הראשונות׳ הרבה יותר קל לכתוב מאשר להגיד דברים שהם לא הולכים יד ביד עם המיינסטרים.
וגם בחרתי כותרת תמימה יחסית ׳השנים הראשונות׳ אפשר להבין בטעות שאני הולכת לדבר על מדדים של התפתחות הילד בשנים האלו.
אז לא בדיוק.
אני רוצה לדבר על צרכים של ילדים בשנים האלו. מה ילדים צריכים מאתינו, המבוגרים, בשנים הראשונות לחייהם. אגב, לא רק בשנים הראשונות אבל בטח ובטח בשנים הראשונות שהן מאוד פגיעות וקריטיות.
אני אומרת ילדים במכוון כי אני לא רוצה לקבע את השיחה שלנו לעד גיל שנה שזה מוגדר תינוק וגם לא עד גיל שלוש אשר מוגדר פעוט, אז אני אומרת ילדים והכוונה היא לכל השנים הראשונות, הן יכולות להיות גם שש שנים ראשונות. זה תלוי בגמישות של כל אחד עם המושג הזה.
אני מתמוגגת לי פה מהחופש שיצרתי לעצמי לדבר על הנושא הזה כמעט בלי מחסומים ובשחרור גם מלהיות פוליטיקלי קורקט. אני מתנצלת אם יהיה פה תוכן שיסב אי נוחות למישהו מהמאזינים. אין לי מטרה כזאת. אני רק רוצה אוטונומיה מלאה לדבר על הנושא הזה.
בהרבה הזדמנויות אני מרגישה שאני נדרשת להיות מנומסת ואינטגרטיבית. אז היום, אני פשוט רוצה חופש.
נולד תינוק נולדת אמא, והם יחד בתקופה הראשונה שלאחר הלידה. יהיו האימהות שיחזרו לעבודה אחרי זמן כזה או אחר ויהיו אלו שיחליטו להמשיך עם התינוק בבית. הבנו כבר בפרק הראשון שמי שמחליטה להישאר בבית, עושה את זה מתוך בחירה פנימית, קראנו לזה בחירת הלב. כך היא מרגישה עמוק בפנים שהיא רוצה לגדל את הילד שלה. זה לא אומר שמי שנפרדת מהתינוק שלה עושה את זה בהשלמה מלאה ובדילוגים, ממש לא. מחקרים רבים שכללו תצפיות ועדויות של אימהות יודעים לתאר את הפרידה הזאת כקשה לאם ולתינוק. גם לאותן האימהות שמחכות לחזור לעיסוקים שלהן, גם להן הפרידה לרוב לא פשוטה.
אז יהיו מי שייפרדו, ויהיו מי שימשכו את השהות המשותפת ויהיו מי שיישארו בבית עם הילדים.
הכל לגיטימי. מה שפחות לגיטימי הוא להישען אז איזה שהן פרדיגמות מוטעות ומטעות אשר תופסות את הפרידה הזאת כטובה עבור הילד. כמיטיבה איתו. ׳הוא צריך מסגרת?׳ – כזה.
לצורך השייח הזה אני אתחיל מזה שאתרכז בטובתו של הילד בלבד. אחרי שנבודד ונסכים מהם הצרכים של הילד בשנים הראשונות, מה היא טובתו, נוכל לעשות זום אאוט ולדבר על התמונה הרחבה יותר. ברור שילד הוא חלק ממערכת משפחתית והפתרון עבור הילד צריך להיות מתאים לכולם. נעשה את האינטגרציה הזאת לקראת סוף השיחה שלנו.
אבל נתחיל מזום אין רק על הילד.
הדבר הראשון שאני רוצה להגיד - בשנים הראשונות ילדים זקוקים יותר מהכל לטיפול יומיומי רצוף על ידי מבוגר אחד משמעותי. בעדיפות ראשונה לאמא או לאבא ובעדיפות שניה דמות מטפלת קרובה ומוכרת.
אני מוסיפה לזה שילדים בשנים הראשונות מתפתחים טוב יותר בטיפול יחידני לעומת טיפול בקבוצה, בכל הפרמטרים.
דבר נוסף - ילדים בשנים הראשונות אינם זקוקים לפעילויות חברתיות רצופות ויומיומיות לצורך התפתחות תקינה. הם לא זקוקים לפגוש בכל יום קבוצת ילדים גדולה לצורך פיתוח כישורים חברתיים. זה לא אומר שאם הם כן יפגשו הם לא ירחיבו את סל הכישורים החברתיים שלהם. אבל נכון לעשות את זה בתנאים מתאימים – תכף נרחיב על זה.
ודבר אחרון - ילדים לא מפתחים עצמאות או חוסן נפשי כאשר הפרידה מההורה מלווה בסבל ובכאב מתמשך. להלן בכי, התנגדות, הבעת צער ותסכול סביב הפרידה. כי להגיד לעצמנו: 'הוא בסוף יתרגל', 'כולם עוברים את זה', 'ככל שאשאר יותר הוא יבכה יותר', 'בכי מחשל' וכו׳ - כל אלו הם חלק מהפרדיגמות המוטעות. חלק מהפרדיגמות שגורמות לרבים מאיתנו לחשוב שיותר קל לתינוק בן ארבעה חודשים להיפרד מאשר לתינוק בן שנה. כי הקטן יותר לא מביע מחאה כמו בן השנה. אבל באמת יותר קל לו?
כחוקרת, אני לא יכולה להסתמך רק על ניסיון אישי או אינטואיציה. למרות שאני חייבת לציין ששני אלו מוסיפים לי לא מעט.
במשך חודשים ארוכים חקרתי את השאלה הזאת. מה הם הצרכים של ילדים בשנים הראשונות?. הזירה המרכזית והטבעית שאליה ניגשתי היא הזירה הפסיכולוגית.
כיאה לחוקרת רצינית הלכתי הרבה אחורה למחקרים משנות החמישים והשישים ומשם התקדמתי.
בסוף מלחמת העולם השנייה היה רופא ילדים – רנה ספיץ. Rene Spiyz
שהיה אחראי על מספר בתי יתומים בגילאים ממש קטנים, עד גילאי שנה.
מבין בתי היתומים שהוא היה אמון עליהם, היה בית יתומים אחד שהיו בו אחוזי תמותה מאוד גבוהים. מעל חמישים אחוזי תמותה של תינוקות מתחת לגיל שנה. זה בהשוואה לבתי יתומים אחרים ששם האחוזים היו בודדים.
כרופא הילדים של בתי היתומים הוא החל לחקור את התופעה. לפי אותה תפיסה שהיתה מקובלת אז, הוא בדק את האספקטים הפיזיולוגיים: תזונה לקויה, היגיינה, טמפרטורה, אולי מגפה. אף אחד מהמדדים האלו לא יצא חריג. ואז הוא החליט, בצעד מהפכני, להסתכל על אופן הטיפול בתינוקות. מה שונה בטיפול בבית היתומים עם התמותה הגבוהה לעומת בתי היתומים האחרים.
בבתי היתומים האחרים (לא בזה עם אחוזי התמותה הגבוהים) היו שנים עד שלושה תינוקות בחדר, היה מבוגר אחד קבוע אחראי על כל מספר תינוקות. אותו המטפל בתינוקות הכיר את התינוקות ויצר איתם קשר, הוא היה מאכיל ומחליף להם. בנוסף, באותם בתי היתומים, אותו המבוגר היה מוציא את התינוקות מהלולים, בגילאים מתאימים הוא היה מאפשר לשחק ביחד על הרצפה וגם יצא איתם מידי פעם לחצר.
בבית היתומים המדובר, זה שבו היו אחוזי תמותה גדולים, היה דגש על היגיינה וכל תינוק היה בחדר נפרד. היו נכנסים להאכיל ולהחליף לאותם תינוקות דמויות מתחלפות ורנדומליות, מי שפנוי. אותן הדמויות היו נכנסות, מאכילות, מחליפות דואגות לטמפרטורה בחדר ויוצאות. במשך מספר חודשים ראשונים שכבו התינוקות במיטות ללא אינטראקציה כמעט בכלל.
הכניסה לחדר כאמור הייתה אקראית. ולא היתה דמות שהתינוקות הכירו או שהיא מכירה את התינוקות.
הם גדלו בבידוד, לא היה יחס אישי. ושוב, הצרכים הפיזיים שלהם סופקו. האכילו אותם, החליפו להם אבל כמעט ללא אינטראקציה.
לאחר סדרה ארוכה של תצפיות, שאגב, נמצאים לרשת לבעלי לב חזק בלבד!.
ספיץ טען שיכול להיות שהסיבה שהתינוקות מתו הייתה שהם למעשה לא רצו לחיות. לא היה להם בשביל מה לחיות.
הוא גם שם לב שאותם התינוקות החמירו מחלות פשוטות כמו צינון, שלשול, אשר אמורים לקחת ימים בודדים, לאותם התינוקות לא הייתה מוטיבציה לריפוי. הם חלו במשך זמן ארוך. המחלות המזדמנות לא היו הסיבה למוות שלהם, אבל הוא ציין כי באותו בית היתומים תינוקות חלו משך זמן ארוך מהצפוי.
אותם התינוקות דעכו לאט לאט, בסרטונים אפשר לראות את הדיכאון והאפתיה שהם צוללים לתוכם.
במובן מסוים הם התאבדו. התאבדו באופן פאסיבי.
בעקבות אותם התצפיות, ספיץ הכניס שינויים קיצוניים בבית היתומים.
הוא טען שחייבת להיות דמות קבועה עבור התינוקות בשנה הראשונה. אותה הדמות תהיה מוכרת לתינוק ותייצר איתו אינטראקציה שהיא יותר מטיפול פיזי.
באותו בית יתומים מדובר, השינוי היה דרסטי. מצבם של התינוקות השתפר בפרמטריים רבים: התינוקות פחות הידרדרו לאפתיה. מדדים של ירידה במשקל, חוסר תיאבון, בכי מתמשך, שאלו דברים שהיו חלק מהשגרה באותו בית היתומים – כל אלו השתפרו. ואחוזי התמותה ירדו.
מעבר לאחוזי התמותה, באותו בית היתומים התינוקות גם סבלו מפגיעות קוגניטיביות והתפתחותיות חמורות – וגם אלו השתפרו בעקבות השינוי שהכניס ספיץ.
המסקנות של ספיץ יושמו במקומות רבים נוספים.
חלחלה הבנה כי לספק את הצרכים הפיזיים לתינוקות – זה לא מספיק.
צורך בקשר עם דמות קבועה היא קריטית להתפתחות תקינה.
ויש גם את בנג'מין מקליין ספוק Benjamin McLane Spock, שהיה רופא ילדים אמריקאי החל משנות החמישים. ספוק עשה מהפכה. המסר שלו להורים 'תסמכו על התחושות שלכם', הוא דגל ביחס רגיש ואוהב.
עד אז, התפישה הרווחת הייתה נוקשה מאוד.
בעניין המסגרת המיטיבה הוא אמר:
׳חשוב שהאם תדע, כי ככל שהילד צעיר יותר כך הוא זקוק יותר למטפלת קבועה ואוהבת. ברוב המקרים, האֵם היא המיטיבה להקנות לו את הרגשת השייכות והביטחון, בוודאות׳.
׳תינוק זקוק לשפע טיפול אימהי. הוא זקוק למישהו שיעריץ אותו, שיחשוב שהוא התינוק הנפלא בעולם, שישמיע לו צלילים ויחייך אליו, שיפטפט לפניו, שיחבק אותו ושיארח לו חברה כאשר הוא ער׳.
׳לפחות עד גיל 3 התינוק שאין אמו יכולה לטפל בו ביום, זקוק לטיפול אישי. המטפלת יכולה להיות קרובת משפחה, שכנה או ידידה שהאֵם מכירה׳.
אֵם אשר עליה לצאת לעבוד הפתרון הטוב ביותר הוא טיפול אישי. חשוב מאוד למצוא אדם המבין את הילד ואשר לא יהיה חשש כי יתפטר כעבור חודשים בודדים׳.
מאוחר יותר, סוף שנות השישים, מגיע ג׳ון בולבי Edward John Mostyn Bowlby)) עם תיאוריית ההתקשרות.
בולבי שאב את ההשראה שלו מכמה מקומות. לא נעסוק בכולם, את ספיץ הזכרנו ויש גם את המחקר המפורסם של הארי הארלו (Harry Harlow) והקופים וגם את לורנס עם מחקר האווזים (Konrad Zacharias Lorenz).
אולי נקדיש מתישהו פרק לתיאוריית ההתקשרות ואז נציג את הכל מסודר אבל לענייננו נסתפק רק בלומר שגם בולבי ערך מספר מחקרים פורצי דרך ותרם לשינוי תודעה בכל מה שקשור לצרכים של תינוקות ופעוטות.
הוא הגיע למסקנה כי לתינוק קיים צורך בסיסי ליחסים עם דמות אחת. התינוק זקוק לקשר, למגע, לקרבה, לחום ולאינטראקציה. החידוש שלו היה שהוא הבהיר שהצורך בהיקשרות הוא צורך נפרד מהצורך הפיזיולוגי והוא לא פחות חשוב. זה איננו צורך משני כמו שחשבו עד אז.
הצורך בקשר הוא בסיסי ויש לו בסיס ביולוגי. צורך ההיקשרות הינו ביולוגי. זה אומר שללא מענה לצורך הזה המערכות של התינוק עלולות להיפגע.
יש פה צורך שעומד בפני עצמו ואם הוא לא יתמלא – ההתפתחות תפגע – כמו שהיא תפגע אם הוא לא יאכל מספיק או אם חום גופו לא יישמר וכו'.
בולבי טען כי בשנה הראשונה 99% מהתינוקות מפתחים העדפה לדמות מטפלת אחת. הנגישות, הנוכחות והזמינות של הדמות מאוד חשובה, גם כאשר הילד לא מביע מצוקה. הידיעה שאותה הדמות נוכחת, מרגיעה את התינוק. כאשר הנגישות לאותה הדמות נפגעת - התינוק יחווה מצוקה. מכירים את זה שאתם נעלמים לתינוק מהעין והוא מיד פורץ בבכי? אז זה זה. מה שמרגיע אותו שאנחנו חוזרים אליו, מחבקים, מנחמים.
אז היו לא מעט מחקרים ותצפיות שכולם הצביעו עם אותם צרכים בסיסיים. היקשרות היא צורך ביולוגי. אני מאמינה שמה שזיהו כבר אז, זאת לא אופנה חולפת. הם רלוונטיים אז והיום באותה המידה.
זה העידן שלנו, שהכניס עוד פרמטרים למשוואה ויצר מיסוך והסברים מתוחכמים.
ואין בעיה להתאים את הפתרונות לעידן שלנו, אבל השורש נשאר יציב ובתוקף.
אם נרצה מישהו שהוא יותר מהתקופה שלנו אפשר יהיה להציץ ברעיונותיו של גורדון ניופלד שגישתו מבוססת על תיאוריית ההיקשרות של בולבי.
ניופלד מבקש מההורים לא לנתק את חוט הקשר עם הילדים. הוא אומר:
׳פרידה לא רצונית סוגרת את הלב ומפריעה להיקשרות. אם החוט מתנתק - לחבר מחדש. הגיל הרך זה הזמן לייצר היקשרות טובה ומשמעותית׳.
׳הזנה של היקשרות היא אף פעם לא יותר מידי, צעדים קטנים ופשוטים שמשאירים את הלב פתוח. ילדים שגדלים בתוך מנוחה - עסוקים בגדילה ובהתפתחות׳.
אזכור אחרון לגמרי להיום, סוף שנות ה-90. נערך סקר בקרב אנשי מקצוע מתחום התפתחות הילד, השאלה ׳מהו הטיפול הכי טוב לילדים בשנים הראשונות׳. התקבלו תוצאות מפורטות אציג כאן את שורה התחתונה:
95% מהנשאלים הביעו עדיפות לטיפול יחידני (הורה או מטפלת) על פני מסגרת קבוצתית עד גיל שנתיים. את המחקר ערכה פנלופה ליץ (Penelope Leach) שספרה "התינוק והילד - מדריך להורים" חולל מהפכה כאשר הוא הסיט את תשומת הלב של נושא ההורות להסתגלותו של התינוק לעולם. העקרונות הביולוגיים-פסיכולוגיים של שיטת החינוך שלה קיבלו אישור לאחר שנערכו מחקרים בנושא, אשר הוכיחו כי יש קשר הדוק בין כל מה שעושים עם תינוקות ובין ההתפתחות שלהם.
עד כה הצלחנו להבין מהם התנאים להתפתחות מיטבית אצל ילדים.
בתחילת הפרק אמרנו שזאת רק פיסה מתוך תמונה רחבה הרבה יותר, ששייכת למציאות מורכבת הרבה יותר, זוכרים?
נפתח את היריעה ונדבר על מסוגלות הורית.
מסוגלות הורית כוללת את זמינות ההורים, תעסוקת ההורים, היכולת הכלכלית, רמת החיים הרצויה של ההורים, יכולות מנטאלית וגם המערכת התרבותית שממנה מגיע ההורה ומערכת האמונות והתפיסות של כל הורה.
אם לוקחים את כל זה בחשבון (כל אחד עם הנתונים האישיים שלו) פלוס הצרכים הברורים של הילד – אפשר יהיה לחשוב ולהגיע למסגרת הכי מיטבית אשר לוקחת את הצרכים של ההורים ואת הצרכים של הילד בחשבון.
כמו שוויניקוט דיבר על אם טובה דיה, שהיא אותה האם שלוקחת את הצרכים שלה ואת הצרכים של הילד שלה בחשבון ומתוך כך מתנהלת. אז פה זה יהיה סידור טוב דיו, או פתרון טוב דיו. כי לא יכול להיות מצב שנמצא פתרון מושלם עבור הילד והוא לא טוב עבור ההורים שלו. זה לא פתרון טוב כמובן. אבל גם הפוך זה לא יעבוד. לא יכול להיות פתרון טוב עבור ההורים שיהיה רחוק מאוד ממילוי הצרכים של הילד בהתאם לגילו.
אם לאֵם יש צורך חזק ומשמעותי בפיתוח קריירה מחוץ לבית או צורך במפגש שגרתי ורצוף עם מבוגרים אחרים או אפילו צורך להרוויח כסף בעצמה או כל צורך אחר - עדיף כי אותה האם תמצא את המסגרת המיטבית לתינוק שלה על מנת למלא את הצרכים הבוערים בתוכה. אחרת אותה האם תפתח תסכול, עייפות, חוסר סבלנות ודכדוך - ברור שבמצב זה עדיפה מסגרת אחרת שאינה האם עצמה בחלק משעות היום.
אז מה האופציות שעומדות בפני ההורים לטיפול בילד שלהם בשנים הראשונות?
(ברוח הדברים שאנחנו עוסקים בהם כאן)
· עדיפות ראשונה במעלה - טיפול אימהי (הורי).
· אם לא אימהי, אז טיפול יחידני בשאיפה בבית של התינוק בסביבה מוכרת לו ועם דמות מוכרת.
o אם הדמות לא מוכרת אז להפוך אותה לכזאת.
· ואם משפחתון אז בשאיפה למספר הילדים הקטן ביותר בוודאי ככל שגיל הילד צעיר יותר.
וגם פה, ההכרות עם הדמויות במסגרת היא חשובה ביותר. יש לייצר הכרות והסתגלות הדרגתית ובריאה. הציפייה להעביר את השרביט אחרי יום יומיים לדמות אחרת, היא לא סבירה בעליל.
הורה אחראי ייקח את המסוגלות ההורים שלו ברצינות, את הצרכים האובייקטיבים של הילד שלו (בהתאם לגיל הילד) – וימצא את הפתרון הטוב ביותר עבור המשפחה שלו.
נכון שהמצב האידיאלי, עבור הילד בשנים הראשונות הוא טיפול אימהי (הורי).
הורה לא צריך להרגיש אשמה כאשר לא מסוגל לספק את זה לילד שלו. חשוב לבחון את האופציות בסדר עולה ולבחור את הקרובה לטיפול ההורי או היחידני בתנאי שהבחירה תואמת את המסוגלות ההורית והמשפחתית כמובן.
כל בחירה מתוך המשוואה הזאת הינה לגיטימית ובלבד שנסכים להשתחרר מהתפיסה כי הילד שלנו נשלח למסגרת חיצונית רק כי זה דבר טוב בשבילו (ללא קשר ליכולות המשפחתיות).
ועוד נסכים לשחרר לחלוטין מאשמה את אותן האימהות אשר רוצות ובוחרות לגדל את ילדיהן בבית. כי מעל לכל ספק זאת הבחירה הטובה ביותר עבור הילדים בשנים הראשונות. אז מי שרוצה ומסוגלת לעשות את זה – win win.
בעניין הזה אם נסכים לראות ולהכיר בצרכים של הילדים בשנים האלו, נוכל להיות מאוד יצירתיים וגמישים. לא מדובר בכן או לא חינוך מהבית. ממש לא. גם מסגרת יכולה להיות מותאמת לגיל הילד ולצרכיו.
יש לנו עוד שני דברים לדבר עליהם: כישורים חברתיים ואיך נפרדים.
אמרתי בתחילת הפרק שילדים לא זקוקים לפעילות חברתית שגרתית עם ילדים בני גילם על מנת להתפתח בצורה מיטבית וגם אמרתי שלא נפרדים בבכי.
אז נתחיל מכישורים חברתיים ונסיים בפרידה שהיא לא בבכי.
גם פה המחקרים ברורים. לא אציג אותם רק את העקרונות:
· ילד לא זקוק לחברה יומיומית רצופה בגילאים הצעירים.
· כישורים חברתיים יכולים להתפתח בתנאים מתאימים בלבד.
· ילד בוודאי זקוק למבוגר שהוא מכיר ואוהב כאשר הוא יוצא אל העולם. ופוגש צרכים של אחרים בחוץ.
כי אותו המבוגר הוא עוגן עבור הילד. הנוכחות של המבוגר מאפשרת לילד חופש. כן. חופש. הילד בטוח יותר לצאת לבדוק את הסביבה שלו כאשר הוא מרגיש שיש מבוגר שהוא בוטח בו, לידו.
המבוגר לידו מכיר אותו. את האיכויות שלו ואת המגבלות שלו, את סף היכולות שלו, את הסימנים שהוא עושה כאשר הוא עייף או רעב. מתי מספיק לו וצריך לעצור.
· לכל ילד צורך במינונים חברתיים אחרים, בסגנון של אינטראקציה אחר. המבוגר יזהה ויכיר את כל זה וילווה את הילד בתוך ההתפתחות החברתית שלו בשנים הראשונות.
· היכולת של ילדים צעירים לפתח כישורים חברתיים מוגבלת לזמן קצוב ביום, לתיווך זמין ואינטראקציה איכותית שתואמת לגיל שלהם עם מספר מצומצם של ילדים. כמובן וכמובן תלוי בילד.
השיח של איך הוא ירכוש כישורים חברתיים קצת הולך לעיתים לאיבוד. הילד שלנו הוא ייצור חברתי והוא מתקשר איתנו כבר מהשעות הראשונות לחייו. הפידבק והתקשורת איתנו הם כל עולמו. אין צורך לאתגר את המקום הטבעי הזה עם אינטראקציות עמוסות ולא מותאמות.
נסיים עם נושא הפרידות:
במצב תקין ובריא לילד (אגב, בכל גיל) הפרידה לא צריכה להיות מלווה בקושי ובהתנגדות, בטח לא באופן שגרתי. בטח לא כשמתלווים לזה קשיים נוספים.
יכול להיות קונפליקט, יכול להיות לא נח, לא כיף, וגם רצון נגדי הוא לגיטימי. לפעמים ילד לא ירצה להיפרד וההורה יהיה חייב ללכת. וגם במקרה הזה, אם קיים בסיס של קשר חזק ואיכותי אסטרטגיות לא חסר.
במציאות אופטימלית לא צריך לנתק ילד מההורים שלו, ילד יתרחק כאשר זה יתאים לו ולמרחק שיתאים לו ובקצב שמתאים לו.
אני מכירה את מגבלות המציאות ועדיין מאמינה שכדאי להכיר גם את השאיפה הזאת.
בתחילת הדברים אמרתי והתכוונתי שכל בחירה היא לגיטימית, אם רק נסכים להשתחרר מכל מיני אמירות ריקות ומוטעות, שאולי נועדו לייצר קצת שקט, אבל הן יוצרות מהומה במקום אחר.
אפשר לבחור לנהוג בכל דרך שמתאימה רק אם לא נסתתר מאחורי הנחות שגויות כמו: 'הוא יבכה ואז יתרגל', 'כולם בוכים', 'הוא צריך ללמוד גבולות' וההנחה הכי שגויה היא – 'כשאני באה לאסוף אותו הוא לא מתייחס אלי' והתרגום המוטעה הוא: 'הוא התרגל וטוב לו'. אם מעמיקים קצת בתיאוריה של בולבי מבינים שההפך הוא הנכון. ילד שלא מגלה סימן של קשר לאחר פרידה – זה איננו סימן חיובי לרוב.
קל להכניע ילדים, קל לייאש אותם, קל לאלף אותם, לכופף אותם. השאלה אם זה מה שאנחנו רוצים. אם זה מה שאנחנו מבקשים שירשם בהיסטורית היחסים שלנו איתם וילווה את ההווה בכל רגע.
אנחנו המגדלור שלהם. הם זקוקים לנו. הם ילכו איתנו עם כל מה שנחליט. לכאן או לכאן.
חשוב להגיד שאנחנו חיים במציאות שבה להישאר בבית עם הילדים ולגדל אותם זאת החלטה שנתפסת רדיקלית וביזארית עבור רוב החברה, זאת בטח לא החלטה מוערכת או מקובלת.
ואני לא מדברת רק על חינוך ביתי שהוא באמת מייצג אקסטרים של הדבר הזה. היום גם ילד שלא נמצא בצהרון הוא חריג וילד שלא פוקד קייטנה בחופש הוא חריג, וילד שלא מגיע מידי פעם לבית הספר כי הוא נשאר לנוח בבית, הוא חריג, וגם פעוט בבית עם אמא זה חריג.
אז אם במרחב ש90% ויותר מכוון לשייח אחר. שמעודד ומקדש הפרדה בין אימהות לילדים, לא נורא שנכניס שייח שנותן במה ולגיטימציה לאימהות להיות אימהות כמו שהן רוצות ולמשפחות לבחור לחיות גם באופן שלא תואם את המיינסטרים.
תודה שהייתם איתי.
אני בטח הולכת להתמודד עם תגובות מכל הסוגים, אבל איכשהו אני מרגישה שזה חייב להיאמר. ככה.
בסופו של דבר במציאות פלורליסטית, אני רוצה להאמין שיש מקום גם לזה.
