.png)
'יתרחב לך הלב'; 'יצמח לך עוד לב'; 'לכל אחד יש את המקום שלו'; 'אף אחד לא לוקח מהשני'; 'הוא ישתלב בדינמיקה בינכן'. אלו ועוד פנינים נוספות ששמעתי ממי שניסה להרגיע לקראת לידתו של בני השני.
שום דבר מאלו לא קרה! נהפוכו! הלב נשאר אותו הלב רק מוכתם בתסכול וכאב על נסיונות כושלים מראש.
'את חייבת לפנות זמן רק לשתיכן, חייבת!'; 'את חסרה לה'; 'תשאבי ותשאירי אותו'; 'לא פלא שהיא מורדת, היית מאה אחוז בשבילה ופתאום נטשת' - חזרו הקולות, אשר תפקידם, הכמעט בלעדי, להרחיב את אזור האשמה.
אז שאבתי ויצאתי. כל הדרך ניסיתי לעצור את הדמעות. לא הבנתי מה לא בסדר. הנה אני איתה, רק איתה. משהו היה חסר. הגור הקטן הוא חלק בלתי נפרד ממני. המציאות השתנתה. התרחבנו.
חזרנו הביתה. הבקבוק השאוב נותר מלא. הוא ינק וינק וינק ונרדם במנשא. נדמה היה ששלושתינו התחלנו לנשום טוב יותר. מדויק יותר. הבנתי.
תשומת לב והיענות לצרכים שלהם אינם תלויים בהפרדות מאולצות.
ברוכה השבה - הרמוניה!
הימים הפכו לשנים והרמוניה מחליפה צורות ופנים ובדיוק כאשר נדמה שיציבות עמוקה היא מנת חלקינו, הצטרף גור נוסף.
במציאות של אחת חלקי שלוש האתגר הוא כאמור, משולש. והלב הגדול והמלא מתכווץ מעת לעת.
מתוך אימהות מתמדת ומפוכחת מסכימה להתיידד עם התסכול, מבינה שהפרפקציוניזם מקומו אי שם בקורס קצינות. זה הזמן להבחין ולזכך את החשוב והמשמעותי ולשים בצד רעשים זרים מיותרים.
האתגר הגדול הוא להסכים לראות שהרמוניה איננה תלוי בשלושה ילדים מרוצים ושמחים בו זמנית (טוב, גם לא ברצפה נקיה וריקה מצעצועים). היא נמצאת בקשר שלי איתם! ביחסים שלנו. באהבה האין סופית שאני מרגישה כלפיהם, בחיבור הבלתי אמצעי לפגיעות שלהם, בידיעה שהם כל עולמי ובכך שאני מסכימה לומר:
אני אמא חלקי שלוש!
