.png)
ברגע מסוים הצפון כבר לא היה צפון. כל אחד מהמצפנים הצביע על צפון אחר. שונה במהותו.
מתוך מערבולת של בלבול ותסכול נדרשתי להכריע.
האם להמשיך ולהיות נאמנה למצפן שלי, המלווה אותי שנים רבות בדיוק ובנאמנות מופתית? או להיות מסוגלת לרגע אחד להניח אותו ולהציץ במצפן קטן יותר, טהור ומנצנץ, המצפן של ביתי.
ימים כלילות לא הצלחתי להכריע. אותו מצפן קטן ושברירי שימים רבים מורה על צפון אחר, התחיל לזעוק ולהאיר באופן חד משמעי וכמעט נואש על הצפון שלו.
ואני, בכאב גדול, באומץ נאלצת לראשונה להסתכל על מצפן אחר, קטן יותר, צעיר יותר, אך טהור ואותנטי. זהו המצפן שלה וזהו מסלול חייה ואני אפנה לה את הדרך ואתן לה להוביל אל הצפון שלה.
מאותו היום בו פיניתי לה את הדרך ראיתי אותה זוהרת, פורחת ונאמנה למצפן הפנימי שלה ובמידה רבה בוטחת בי יותר.
ברגעים רבים אני כואבת את אובדן הדרך אבל זה אובדן הדרך שלי. והיא שהייתה נאמנה למצפן שלה בעקביות ובביטחון הלכה בדרך שלה ואני הייתי שם, חנוקה מדמעות, מתקשה לשחרר, מחבקת אותה באהבה גדולה, בכאב, בהתרגשות והבנה שתמיד אפסע לצידה ואציע את ידי, בכל שביל שתבחר. אני סומכת עליה ואוהבת אותה עד אין קץ.
