בחירות חינוכיות אמיצות ועצמאיות

יש אין סוף רגעים בהורות שאנחנו נדרשים לבחור, להחליט, להכריע. ככל שנעשה מה שכולם, מה שצריך, מה שאומרים, יהיה לנו יותר קל. אולי. אז למה לא בעצם?

גם ככה קשה להיות הורים, גם ככה יש מיליוני ניואנסים, אז למה לייצר סימני שאלה?

אין לי תשובה לזה.

אני רק יודעת שיש הורים שלא מסוגלים לא לשאול שאלות, שלא מסוגלים ללכת עם מה שכולם.

לפעמים הם לא מסוגלים, כי זה לא מתיישב עם האישיות שלהם, עם הערכים שהם מאמינים בהם. ולפעמים הם נדרשים להיענות לילד שלהם, שהמסלול שנבחר עבורו לא מסתדר לו. זה יכול להופיע בהרבה צורות ותצורות.

זה גם קשור לעוד שני דברים: לחופש שאנחנו מאפשרים לעצמנו, ולאחריות שאנחנו מוכנים לקחת.

ככל שאאפשר לעצמי יותר חופש לחלום, חופש לעצב את חיי - כך יהיה לי קל יותר לעשות בחירה חינוכית אחרת.

וככל שאקח יותר אחריות הורית ואבין שאני הבוס - לא משנה באיזה מסגרת וכמה שעות נמצא הילד שלי שם, אוכל לכוון את עצמי, את הילדים ואת המשפחה כולו, למציאות שמייטבה.

בחירה חינוכית אמיצה היא לא בהכרח חינוך ביתי. זאת רק אופציה אחת. בחירות חינוכיות אמיצות יכולות להיות גם כאשר הילד חלק ממערכת החינוך הציבורית.

אגב, גם לעזוב את החינוך הביתי לטובת מערכת אחרת, זאת בחירה חינוכית סופר אמיצה.

האומץ לא נמצא בעד או נגד מערכת חינוכית כזאת או אחרת, האומץ נמצא ביכולת לעצור, להפסיק לנוע מכוח האינרציה.

לפעמים זה מספיק להתבהרות. ולפעמים צריך עוד חיזוקים.

אני נזכרת שהאומץ הכי גדול שנדרש ממני היה, ברגע מסוים, להסכים להצטרף למסלול הרגיל.