.png)
שבע שנים, שלושה ילדים ושלושה תארים. כל זה והיא עדיין לא משוכנעת שאני מאושרת, רחוקה מלבטל את עצמי וגם ככל הנראה לא עושה להם נזק.
מדוע אני מייחלת לאישור שלה? אני אדם בוגר, מפותח ועצמאי. ולמרות כל זאת אני הבת של אמא שלי וזקוקה לתפיחה על השכם ולידיעה שהיא גאה בי וסומכת על הבחירות שלי.
כשהפכתי להיות אם נזקקתי לה יותר מתמיד. צורך ייצרי וטבורי. שוועתי לקשר. לנוכחות. ליחסים. לא פשוט לדשדש זהות אימהית בתחילת הדרך. הכל חדש ושביר. הרצון להישאר עם התינוקת שלי בבית גם הוא היה ייצרי וטבורי אך לצערי הוא היה זר ומנוכר לאמא שלי.
׳חשבתי שתייהי משהו יותר׳ - היא הייתה מאוכזבת ממני. היא השתמשה בכל נשק אפשרי - ׳אני מבינה שקשה לך לשחרר אבל מה איתה?׳. היא הייתה מסתכלת עליה במבט מלא רחמים בכל פעם שנדמה היה שמשעמם לה.
כך זה היה אז והיום זה אחרת.
מה כל כך הופך לאימהות שלנו את הבטן ברצון שלנו לגדל את הגוזלים בבית?
אנחנו באות עם בשורה חדשה לעולם. אנחנו חלוצות וזה קשה לעיכול.
אנחנו לא הנשים הפשוטות של פעם אשר מטלת גידול הילדים ותחזוקת הבית נכפתה עליהן מעצם היותן נשים, ואנחנו ככל הנראה גם לא שועלות קריירה מוקפדות על עקבים.
אנחנו האימהות החדשות! חזקות! מחוברות! אמיצות ומסורות.
רוצות ובוחרות להיות עם הילדים שלנו, כמה שרק ניתן.
בתחילת הדרך עם התינוק הפרידה נתפסת בלתי אפשרית בעיני האם והיא לא שואלת הרבה שאלות אלא בעיקר נוכחת (גם אם זה קשה). ניתן לדמות זאת לצורך ביולוגי. מאוחר יותר העלילה מסתבכת והתסריטים הינם רבים ומגוונים. קיים בלבול גדול בשלב הזה. המון פרמטרים נכנסים למשוואה וכמעט אפס לגיטימציה להמשיך ולהישאר בבית. מעטות מצליחות להנדס את המציאות ולאפשר לזה לקרות. מעט יותר מצליחות למשוך עוד זמן ובסופו של יום כל אם בוחרת את המציאות הלגיטימית בשבילה.
אם נתחבר לפגיעות שלהם נוכל להתרגש מהם. אם נסכים פחות לדעת ויותר להיות. אם נעצור נראה את עיניהם נישאות אלינו. הם זקוקים לנו, לאהבה שלנו, לנוכחות השקטה שלנו. זה מה שהם מבקשים. אותנו. בנחת .אם נצליח – נרצה אותם לידינו והבטן תדע לדייק את המינונים.
אמא שלי – כשאת גאה בי ומרעיפה עלי אהבה בלתי מותנת זה הופך אותי לאדם טוב יותר ולאמא שלמה יותר.
