סליחה אחות אהובה שלי

כל כך הרבה שנים עברו ועדיין יכולה לעצום עיניים ולשמוע את הצרחות שמפלחות את האוויר. שעות של צרחות בתוך חושך מקפיא. ואני שם, ילדה בעצמי. מבוהלת ומבולבלת מתקשה להבין ולא יודעת כלום. בטוחה ששום דבר טוב לא יכול לצאת מבכי קורע לב של תינוקת. 

הסתובבתי כמו לביאה קשורה מחוץ לחדרך ובכיתי יחד איתך. לרגעים פתחתי חריץ קטן בדלת אבל אז הצרחות התגברו, אז הפסקתי. 

ננזפתי כאשר ניסיתי להבין.

׳היא צריכה ללמוד לישון׳ הסבירו המבוגרים האחראים.

נורא הרבה יותר היה השקט שהגיע אחרי. זה השקט הכי רועם שאני זוכרת. ברגעי השקט פחדתי אפילו יותר. 

כל כך הרבה שנים עברו. אני יודעת שאותם ימי האופל עיצבו את האמא שאני. כנראה זהו אחד הרגעים בו נצרתי בליבי החלטה להיות שם תמיד בשביל הילדים שלי ולעולם לא לנטוש! 

בקרוב גם את תהיי אמא ואין לי ספק שילדיך יזכו לאחת מופלאה ביותר. גם אין לי ספק שלא יהיה אף מומחה שיערער את האינטואיציה שלך, ואם יצוץ אחד כזה, אני פה לשמור עליך, לא כמו אז לפני שנים רבות שלא יכולתי.

אוהבת אותך 

אחותך הגדולה



פוסטים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון