פרק 6 – "האם הגדולה"

פרק שישי בפודקאסט ד"ר אמא - לקריאה

ניתן להאזין לפרק פה: https://bit.ly/3b0OHjO

שלום לכולם! איזה כיף לנו, עוד פרק בפודקאסט ד״ר אמא.

היום זה רק אני ואתם, אין לנו אורחים פה על הסט. בטח כבר שמתם לב לקונספט הלא שגרתי שנוצר פה. בחלק מהפרקים יש פה אורחים ובחלק מהפרקים זה רק אתם ואני. לי זה מתאים, השילוב הזה, מקווה שגם לכם.

לפני שאנחנו מדברים על האם הגדולה, שלשמה התכנסנו, אני רוצה להתייחס למספר דברים שכתבתם לי עליהם.

אז השבוע קיבלתי מייל מאבא בחינוך ביתי, בעצם קיבלתי שלוש הודעות שונות מאבות בחינוך ביתי, שזה כשלעצמו מרגש מאוד. אבל הודעה אחת כללה את המשפט הבא: מה לגבי אבות בחינוך ביתי? ׳למה את מכוונת רק לאימהות? חינוך ביתי זה איננו עניין מגדרי'.

עניתי לאותו האב. ואולי הוא אפילו יגיע להתארח פה באיזה פרק. אבל אני מנצלת את זה לומר פה שיתכן שאני מכוונת יותר לאימהות בחינוך ביתי אבל אני לחלוטין מכירה ומבינה כמה האב בחינוך הביתי הוא משמעותי ורלוונטי גם אם אני לעיתים מתייחסת לאב דרך עיניה של האֵם. אבל בעניין המגדרי... מה לעשות, אני לא מסתמכת רק על תחושות הבטן שלי בעניין הזה ואפילו לא רק על הסטטיסטיקה בקבוצות שאני מסתובבת בהן. כל המחקרים מראים שאימהות הן אלו הבוחרות בחינוך הביתי עבור משפחתן והן גם מקיימות אותו בסופו של דבר. הן אלו שנשארות בבית עם הילדים על חשבון דברים אחרים. ואגב, אלו ממצאים אוניברסליים. לא רק בישראל. אז כן, במובן זה זאת תנועה נשית, אימהית. יש גם משפחות שהאב מוביל את החינוך הביתי אבל הן ממש מעטות. במקרה הכי אופטימי האבות שותפים לחינוך הביתי וגם את המודל הזה אנחנו לא פוגשים הרבה.

אני גם יודעת מכירה ונושמת את החשיבות הגדולה של האבות בחינוך הביתי. ברוב הכמעט מוחלט של המקרים, חינוך ביתי לא יכול להתקיים ללא הסכמתו של האב. אני מניחה שעוד נדבר על אבות בחינוך ביתי. נגיע לזה.

דבר נוסף שאני נשאלת לגביו הוא תדירות הפצת הפרקים. אז אין כרגע תדירות קבועה אבל אני גם לא נעלמת ליותר משבועיים שזה נראה לי קצב סביר בשלב הזה.

עוד דבר - הרבה שואלים אותי בהססנות אם אפשר להגיע להתארח בפודקאסט. אז בשמחה חברים, הפרוייקט הזה הוא שלכם כמו שהוא שלי! אם אתם רוצים להגיע לדבר, לספר את הסיפור שלכם או אפילו להגיע לדבר על איזה נושא שקשור לאימהות/אבהות/הורות/חינוך מהבית/כמעט חינוך מהבית. כל מה שנכנס במטריה הזאת – אפשרי ומוזמן. תפנו אלי. אפשר למייל, אפשר גם דרך האתר – מה שנח.

ודבר אחרון חביב זה תודה ענקית לכל מי שעוצר לרגע וכותב לי. קיבלתי הודעות מחממות את הלב בשבועות האחרונים וגם הודעות שמעוררות את המחשבה. פידבקים זה חשוב וזה מאיר הרבה פעמים. תודה!

ועכשיו, סוף סוף, הגענו לאם הגדולה.

הפרק הזה הוא איזה שהוא חוב לפרק 4, בוא דיברנו על תגובות הסביבה לאמא שבוחרת בחינוך הביתי אבל הוא לגמרי גם עומד בפני עצמו.

פרק 4 – יחס הסביבה לחינוך הביתי:

להאזנה https://bit.ly/2YjRX73

לקריאה https://bit.ly/3c6WRbL

האם הגדולה

האם הגדולה היא מושג שטבע אותו יונג והיא ארכיטיפ שנמצא בלא מודע הקולקטיבי.

תחשבו רגע על האם הגדולה. מי זאת האם הגדולה?

היא אמא אדמה, המכילה, המזינה, העוטפת, המגנה. היא המקום שבו אנחנו חשים ביטחון.

בכל אחד מאתנו יש איזו שהיא ידיעה עמוקה בנוגע לדמותה של האם הגדולה.

כולנו מתפעלים מהתכונות האימהיות האלו כאשר אנחנו פוגשים אותן אצל אימהות בשר ודם.

וכולנו ברגעים מסוימים בחיים מחפשים את אותה הדמות, להתנחם בחכה.

יש מי שזכה לחלק מהתכונות אצל האמא האקטואלית שלו ויש מי שפחות. בכל מקרה כולנו יצאנו מרחם אישה וכולנו מופעלים מארכיטיפ האם הגדולה ונמשכים אליו.

הארכיטיפ נמצא הלא מודע הקולקטיבי. הלא מודע הקולקטיבי משותף לכל בני האדם. הוא אוניברסלי.

פרויד דיבר על לא מודע אישי שבו נמצאים הדחפים שלנו, זיכרונות, אירועים מודחקים. ויונג הרחיב את מושג הלא מודע של פרויד וטען כי יש שכבה המשותפת לכל בני האדם והיא הלא מודע הקולקטיבי ובלא מודע הקולקטיבי נמצאים ארכיטיפים. יונג דיבר על הרבה ארכיטיפים ואחד המרכזיים ביותר הוא האם הגדולה. כי כולנו יצאנו מרחם אישה. והארכיטיפ הזה מלווה אותנו כל החיים. וכולנו נמשכים לאותן התכונות האימהיות גם כמבוגרים. אנחנו נחפש את התכונות הרחמיות האלו אצל מטפל/ת שנבחר, אצל בן או בת הזוג שלנו, וגם אנחנו בכמיהה לאותן התכונות מהאֵם האקטואלית שלנו. אנחנו אוהבים ללכת להתפנק את אמא, לאכול אצלה, גם כאשר יש לנו משפחות משלנו. בכולנו יש רצון, ברגעים מסוימים בחיים, לחזור לרחם המגונן והמזין. בעיקר ברגעים של קושי, כאב וחוסר אונים. תחשבו על ילד שנפל או על גבר חולה. הם רוצים את הרחם המגונן והמנחם.

הרעיון הבסיסי נמצא בתוכנו בגלל איך שנולדנו. נולדנו לתוך אם גדולה. נולדנו מתוכה. בלי זהות ובתלות מלאה. התלות הזאת מייצרת את חווית הארכיטיפ. ולכן זה אוניברסלי.

בתוך זה יש את היחסים הקונקרטיים, ככל שאנחנו גדלים ומפתחים עצמאות היא נהיית יותר קטנה. ככל שמתרחקים – היא קטנה. אך אנחנו יודעים לחזור אליה מפעם לפעם, לפי הצורך. לנחמה, לחיבוק.

עד כה דיברנו על החלק המואר של האם הגדולה. האֵם המזינה.. המכילה.. המגוננת..

יונג טען שלכל ארכיטיפ יש את החלק המואר ויש את החלק האפל.

אם כן, מה החלק האפל של האם הגדולה?

הצד האפל של האם הגדולה הוא שהיא מתעקשת להישאר גדולה גם שהילד גדל וזקוק לה פחות. היא גדולה על חשבון הילד, על חשבון העצמי שלו. היא לוקחת ממנו את האפשרות לגדול ולפתח זהות משל עצמו וכך הוא נשאר תלוי בה לחלוטין.

החיבוק הופך להיות חיבוק דב עד כדי חנק. זאת האֵם הבולענית, המסרסת, השולטת, הלא משחררת.

יש לנו את הצד המואר בארכיטיפ האם הגדולה ואת הצד האפל בארכיטיפ האם הגדולה.

ואיך כל זה שייך לאימהות בחינוך ביתי? איך זה קשור לתגובות שאימהות מקבלות על הבחירה שלהן לגדל את הילדים בבית?

חשוב מאוד להבין כי ארכיטיפים מופעלים כאשר אנחנו יוצאים ממה שמוכר לנו.

כל פעם שאני יוצא מהשגרה של מה שאני רגיל אליו, מה שנתפס אצלי נורמטיבי ומוכר, בכל פעם שאני יוצא מהמסלול השקט הזה - אותם כוחות ארכיטיפים של הלא מודע הקולקטיבי מתחילים לפעול.

כאשר פוגש אדם את הבחירה של האֵם הוא עושה סריקה מהירה ומנסה להכניס את התופעה שמולו לתבנית מוכרת. כאשר אין תבנית (ואין תבנית) מוכרת – הארכיטיפ מופעל.

האדם משליך על האֵם את ארכיטיפ האם הגדולה מתוך עולמו הפנימי.

היא הופכת להיות האם הגדולה המושלמת - אמא אדמה או האֵם המסרסת אשר משתמשת בילד לצרכיה.

אימהות בחינוך ביתי מציגות אב טיפוס חדש לאימהות וככזה הוא לא נכנס לאף מסלול מוכר.

זאת הסיבה לכך שהארכיטיפ של האם הגדולה פתאום פורץ מתוך הלא מודע ומשפיע יותר כי בעצם האדם שעומד מול האֵם שואל את עצמו שאלות. התופעה שמולו לא נכנסת לתבנית מוכרת. עושים לו ריסטרט לכל מה שהוא מכיר בקשר למושג 'אמא'?

אני ממש יכולה לראות את הסריקה שהאדם עושה כאשר הוא נתקל באֵם אשר בוחרת לגדל את ילדיה בבית, תחילה מופיע סימן שאלה מאוד גדול ואז התופעה שמולו מוסברת על ידי צד אחד של ארכיטיפ או שעומדת מולי אמא מדהימה, מושלמת או שהיא הזויה ומסרסת.

זה כמו שפתאום מכבים לנו את האור. אני לא יודע איפה אני נמצא אז הכוחות האפלים פועלים עלי יותר חזק. אז זה אותו דבר. פתאום יש אמא אחרת אז בבום הכוחות האלו מתעוררים מבפנים בצורה לא מודעת ועושים לי טלטול כזה של מה זה האמא הזאת?

כי כאשר אני בתוך נורמות אז האם הגדולה ישנה. יש שקט. אני כבר פועל מתוך איזו שהיא שגרה. אבל יש באם הגדולה עוד הרבה כוחות שהם רדומים. ברגע שאני מאותגר ויוצא מהנורמה, הכוחות האלו מאותגרים. מתעוררים. זה יכול לצאת בשיפוטיות שנשמעת כמו: 'את צריכה לחשוב על העצמאות שלהם', 'את לא מאפשרת להם להתמודד', או בהשראה מוגזמת שנשמעת כמו: 'ואי גם אני רוצה להיות אמא כזאת, הלוואי ויכולתי', 'כמה סבלנות יש לך'.

זה מסביר לנו מדוע האימהות זוכות לתגובות קיצוניות, בעיקר שליליות.

חשוב לשים לב כי גם כאשר מושלך על האֵם בחינוך הביתי החלק המואר של הארכטיפ, אותה האֵם נתפסת כמי שמקדישה את כל חייה לגידול הילדים ואין לה כמעט צרכים או זהות משל עצמה. כמה פעמים שמעתי: 'אבל מה איתך?' 'איזו דוגמא את נותנת לילדים שלך שאין לך שום דבר חוץ מהם?' ועוד כל מיני משפטים שכנראה במרחק השנים כבר הספקתי לשכוח.

יהיו ויטענו שאותה האמא שלא שולחת למסגרות היא בעצם שומרת את הילד לעצמה. היא לא מאפשרת לו להשתחרר ממנה, הולכת איתו רגלי, זה גם משהו ששמעתי פעם... (מי שמכיר את הבנים שלי יוכל להעיד שרגלי לא היה חלק מהרפרטואר שלהם אף פעם 😊)

ותבוא ותגיד האמא בחינוך הביתי, זאת שלא שולחת למסגרות, שדווקא המערכות הפורמאליות הן מייצגות את האם הגדולה האפלה, שאומרת לילד מה לעשות ומסרסת את החופש שלו. האם הגדולה היא סמל, היא לא חייבת להיות האֵם האקטואלית שלו. האם הגדולה יכולה להיות גם המערכת הציבורית שהיא זאת שגורמת לילד להישאר קטן ותלוי בה. היא זאת שאומרת לילד מה הוא צריך ללמוד ומה הוא צריך לחשוב, מה נכון ולא נכון. אם הגדולה זה לא האמא או לא האמא. היא סמל.

בואו נשתחרר מזה שאמא אשר מחליטה לגדל את ילדיה בבית, סימן שהיא לא משחררת אותם. אולי היא זאת שמאפשרת להם לגדול בצורה חופשית לעומת המערכת הציבורית אשר מעצבת אותם בהתאם לערכים שהיא מחליטה לקדם.

האם הגדולה היא ארכיטיפ. ונכון שהמערכת יכולה גם להיתפש כמי שמכינה את הילד למסע לנו.

לא מדובר במי עושה את זה. במי מחזיק איזה צד של הארכיטיפ. אלא מדובר באיך האם הגדולה משפיעה על הילד. בין אִם זאת האמא האקטואלית שלו או המערכת.

כל אחת מהן יכולה להשפיע על הילד ככח מגביל ומסרס או ככח שמאפשר לו ביטחון וחופש לגדול.

אם האֵם משאירה את הילדים בבית והיא עושה את זה לא על מנת לשרת את הצרכים שלה, אלא מכיוון שהיא מרגישה שהיא רוצה להישאר איתם בבית ולגדל אותם כי היא מאמינה בפנים באינטואיציה שלה (ואחכ גם אידיאולוגיה אם תרצו) שככה היא מספקת להם את המרחב הטוב והבטוח לגדול ולפתח אישיות משל עצמם - אם היא עושה את זה מתוך זה אז היא אחלה. אם היא עושה את זה כדי לספק את הצרכים שלה ורק כי קשה לה להיפרד מהם כאשר הם מבקשים ורוצים את הפרידה – אז זה יכול לנבוע מצרכים נרקיסיסטיים שלה ואז היא האם הגדולה שעלולה להסתיר את הצרכים של הילד עם הצרכים שלה והילד נתפס רק כשלוחה שלה.

אנחנו מחפשים את השביל בו אימהות תוכלנה לנוע בביטחון והידיעה שהן עושות את הכי טוב שלהן גם כלפי עצמן כאשר הן לוקחות בחשבון את גבולות הגזרה שלהן, את היכולות ואת המשאבים ומתוך כך מעצבות בחכמה אימהית את האימהות הספציפית שלהן.

כי לא מדובר על כן או לא להשאיר את הילדים בבית. לא על זה אנחנו מדברים.

אנחנו בעיקר נעסוק ביכולת של כל אחת מהאימהות לאפשר לעצמה להיות אם טובה דיה. Good enough mother. מושג שוויניקוט דיבר עליו ואנחנו נרחיב עליו בפרק אחר.

רק אומר שהגוד אינף מאדר היא לא אמא מושלמת זאת שנמצאת בצד המואר של האם הגדולה והיא גם לא אמא גרועה ונוראית שממוקמת בצד האפל של האם הגדולה. היא לא אמא מסרסרת והיא לא אמא אידיאלית. היא אמא טובה דיה.

אמא טובה דיה היא אמא שמבינה מה המגבלות שלה, מבינה מה היכולות שלה והיא מחויבת להקשיב לאינטואיציה האימהית שלה ולהגיד מה היא מסוגלת כאמא כאשר היא לוקחת בחשבון את הצרכים של הילדים ובמעיין ריקוד עדין היא בוחרת את הדרך.

אתן דוגמא בהפוך על הפוך:

אמא ששולחת את הילדים שלה למסגרת כי ככה היא מסוגלת להיות האמא הכי טובה בשבילם – היא תשלח ויהיה לזה מחיר מסוים כמו אמא שלא מסוגלת לשלוח את הילדים שלה, כדי להיות אמא טובה דיה. היא רוצה לגדל אותם לידה אז היא תגדל אותם בבית גם אם יהיה לזה מחיר מסוים.

בכל מקרה כל אֵם יכולה לנוע בחופשיות בתוך הספקטרום הזה ולמצוא את הדרך שנכונה לה.

תהיה אמא שתשלח אותם עד אחת בצהריים כי היא חייבת את הבוקר שלה והיא גם חושבת שהילדים צריכים להיות חלק ממסגרת והיא ככה מרגישה בבטן שלה וככה היא מסבירה לעצמה שככה היא תהיה אמא טובה דיה אז היא תשלח אותם עד הצהריים ותקבל אותם בבית בצהריים עם ארוחה חמה.

כל אמא מחויבת לשאול את השאלה מה הם המגבלות שלה והיכולות שלה והמסוגלות שלה לגדל את הילדים שלה כדי שהיא תהיה אמא טובה דיה. והאמא טובה דיה הזאת זה המקסימום שהיא מסוגלת אליו בתור אמא ואין מדד אובייקטיבי. האמא הגדולה היא בעצם אותה אמא שמחזיקה את כל הספקטרום הזה. היא יכולה להיות אמא אידיאלית והיא יכולה להיות אמא אפלה, מסרסת. האמא הטובה דיה זאת האמא שמודעת למגבלות שלה ומודעת ליכולות שלה להעניק לילדים שלה מה שהיא מסוגלת. אם היא תעשה את זה, היא יכולה להשאיר אותם בבית והיא יכולה לשלוח אותם והיא תהיה באותה מידה אמא טובה דיה אבל אמא טובה דיה שמודעת לאותם כוחות שמניעים את האימהות שלה. היא לא מונעת מאשמה, היא משוחררת לחלוטין מאשמה. היא עושה מה שהיא יכולה כדי להיות הכי טובה. וככה היא באמת הכי טובה.

משפט אחרון:

הזכרנו כי האימהות מתארות חוויה קשה מול הביקורת של הסבתות, האימהות שלהן. הן גם מציינות כי הן מקבלות פחות תמיכה נפשית ולוגיסטית לאור בחירתן.

הטרגדיה מול הסבתות היא שהאמא בחינוך הביתי גם היא צריכה את האמא הקונקרטית שלה. היא זקוקה לאיכויות של האם הגדולה שאולי ברגעים של קושי היא תחפש אותם אצל האֵם הקונקרטית שלה.

סיימנו להיום. תודה שהייתם איתי. מוזמנים להמשיך לעקוב.