כמעט ונפגע

    כשהוא פתח את הלחי - התנחמתי שלא צריך תפרים.

    כשהוא פתח את השפה והיו תפרים - התנחמתי שזאת רק השפה. כשהוא פתח את הראש - התנחמתי שאין פגיעת ראש. כשהיא שברה את היד - התנחמתי שאין תזוזה. שהוא שבר עם תזוזה - התנחמתי שלא צריך ניתוח.

    שהוא נכנס להרדמה מלאה – התנחמתי שזה רק שיניים.


    הרשימה עוד ארוכה ותמיד יש נחמה. משהו שמרגיע את הרציונל, שמספר לי ש ׳יכול היה להיות יותר גרוע׳.

    אבל יש את השניות/הדקות/השעות האלה שהן נצח! שלא ברור איך יראו החיים שלנו אחריהם.

    אלו הרגעים שאני לא רוצה להיות אמא. לא רוצה. זה כואב מידי. מפחיד מידי. בלתי נסבל מידי.

    אתמול היה פה אחד כזה. השניות שבהם הוא היה בדממה – הוציאו ממני צרחות של סוף. של אימה. רגע בלתי אפשרי שהתמונה שלו מכה בי שוב ושוב ושוב.


    השליטה המוגבלת שיש לי על החיים שלהם. על הבריאות שלהם. על הפציעות שלהם.


    תפקידי יהיה לאחוז את הפחדים שלי, לגדר אותם, לפרק אותם הרחק מהמרחב החופשי שלהם.

    לאפשר להם להיות הם. להשתולל, להתנסות, לחיות.

    מבלי להתלכלך במחשבות של גדולים.



    פוסטים נוספים

    לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

    © כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

    האתר נבנה ע״י ענת בילינסון