ספקטרום האמהוּת

קיימת תמימות דעים בקרב מרבית החוקרים העוסקים בהתפתחות הילד ביחס לתנאים המיטביים להם הוא זקוק בשנים הראשונות לחייו. ראשית, הילד בגילאים הללו זקוק יותר מכל לטיפול יומיומי רצוף על ידי האם או האב (ובעדיפות שניה דמות מטפלת קרובה ומוכרת). שנית, ילדים עד גיל שלוש מתפתחים טוב יותר בטיפול יחידני לעומת טיפול בקבוצה גדולה. שלישית, ילדים עד גיל שלוש אינם זקוקים לפעילויות חברתיות רצופות ויומיומיות לצורך התפתחות תקינה.

 

מה קורה בשלוש השנים הראשונות? מי מטפל בתינוק?

זוהי שאלה אשר עולה על סדר היום המשפחתי כבר שבועות בודדים מרגע הצטרפותו של תינוק למשפחה (לעיתים אף קודם).

מסמך זה יעסוק בראש ובראשונה בטובת הילד! טובתו של הילד כמובן לא יכולה להילקח בחשבון מחוץ למערכת המשפחתית, אך קיימת חשיבות גדולה לזכך את טובתו ומשם אפשר יהיה להמשיך לעסוק באינטגרציה המשפחתית ובמסוגלות ההורית.

נשאלת השאלה -  מה הם הצרכים של ילדים בשנים הראשונות לחייהם? כדי לענות על שאלה זאת בדקנו מה אומרים מספר חוקרים אשר עסקו בהתפתחות הילד:

​

ג׳ון בולבי, פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי, טען כי לתינוק קיים צורך בסיסי בקשר עם דמות אחת. התינוק זקוק לקשר, למגע, קרבה, חום ואינטראקציה. זהו צורך נפרד מהצורך הפיזיולוגי ולא פחות חשוב. זה איננו צורך משני. הצורך בקשר הוא מאוד בסיסי ויש לו בסיס ביולוגי. צורך ההיקשרות הינו ביולוגי.

​

בולבי גם טוען כי בשנה הראשונה 99% מהתינוקות מפתחים העדפה לדמות מטפלת אחת. נגישותה, נוכחותה וזמינותה של הדמות מאוד חשובה, גם כאשר הילד לא מביע מצוקה. הידיעה שאותה הדמות נוכחת, מרגיעה את התינוק. כאשר נפגעת הנגישות לדמות ההתקשרות - התינוק יחווה מצוקה. כאשר מופיעה מצוקה - רק קשר ומגע יחזירו את השלווה.

תינוק המקבל הזנה רגשית רצופה יגדל להגיש בטוח.

​

בנג׳מין ספוק, רופא ילדים אמריקאי. בספרו ׳הטיפול בתינוק ובילד׳ הוא מייחד פרק ל״בעיות מיוחדות״. תחת פרק זה נמצא תת פרק ׳האם העובדת׳. וכך הוא כותב: 

׳חשוב שהאם תדע, כי ככל שהילד צעיר יותר כן זקוק הוא יותר למטפלת קבועה ואוהבת. ברוב המקרים, האם היא המיטיבה להקנות לו את הרגשת השייכות והביטחון, בוודאות׳. 

׳בשנת החיים הראשונה זקוק התינוק לשפע טיפול אימהי. הוא זקוק למישהו שיעריץ אותו, שיחשוב שהוא התינוק הנפלא בעולם, שישמיע לו צלילים ויחייך אליו, שיפטפט לפניו, שיחבק אותו ושיארח לו חברה כאשר הוא ער׳.

׳מעון יום, בגיל זה, אינו טוב לתינוק. אין בו די אהבה ותשומת לב. ברוב המקרים הטיפול הוא ענייני, מכאני וחסר חמימות׳.

ספוק מוסיף לטעון: 

׳לפחות עד גיל 3 התינוק שאין אמו יכולה לטפל בו ביום, זקוק לטיפול אישי. המטפלת יכולה להיות קרובת משפחה, שכנה או ידידה שהאם מכירה׳.

׳בגילאי שנה עד שלוש הילד זקוק להבנה רבה. זהו גיל בו נקשר הילד לאדם או שניים מוכרים וקרובים והוא מתערער אם הללו נעלמים או מתחלפים תדיר...

אם אשר עליה לצאת לעבוד כשילדה בגיל שנה, הפתרון הטוב ביותר הוא טיפול אישי. חשוב מאוד למצוא אדם המבין את הילד ומסוגל לנהוג בו בקלות וברצף ואשר לא יהיה חשש כי יתפטר כעבור חודשים בודדים׳.

׳בגיל שנתיים או שלוש אפשר למצוא גנון מהמדרגה הראשונה אם האם מסוגלת לטפל בילד אחרי הצהריים. אפשר לשלוח ילד עצמאי למדי וביחוד אם האמא לא הצליחה בטיפול האישי או אם אין לו הזדמנות לשחק עם ילדים אחרים. מוטב לחכות עד גיל שלוש, ביחוד עם הילד ביישן. יש להרגילו בתקופה זו לילדים נוספים וכמובן אם מחייבת אותו עבודת אמו להישאר כל היום במעון. יהיה גיל הילד אשר יהיה, הרבה יותר טוב לו ולאמו אם תמצא עבודה המשאירה לה פנאי להיות אתו׳.

׳אם אין גנון טוב, אם הטיפול האישי (מטפלת) איננו משביע רצון, אם לילד הזדמנויות לשחק עם ילדים אחרים בין כה וכה, רצוי להמשיך בטיפול אישי עד גיל גן חובה׳. 

׳בגיל שלוש עד שש הילד זקוק להרבה הבנה ואהבה מצד המבוגר המטפל בו. אם אמו עובדת והוא הולך לגן עליו להרגיש כי הוא שייך גם לגננת. לכן רצוי כי הגנים יהיו קטנים,  8-10 ילדים׳. 

​

גורדון ניופלד, פסיכולוג התפתחותי קנדי, מבקש מההורים לא לנתק את חוט הקשר עם הילדים.

׳זה סוגר את הלב ומפריע להיקשרות. אם החוט מתנתק - לחבר מחדש. הגיל הרך זה הזמן לייצר היקשרות טובה ומשמעותית׳. 

׳הזנה של היקשרות היא אף פעם לא יותר מידי, צעדים קטנים ופשוטים שמשאירים את הלב פתוח. ילדים שגדלים בתוך מנוחה - עסוקים בגדילה ובהתפתחות׳.

​

דניאל סטרן, פרופ׳ לפסיכולוגיה אמריקאי, מחבר הספר ׳הולדתה של אם׳.

׳על בסיס הניסיון שלי ושל רבים אחרים בתחום התפתחות הילד, אני חושב שהזמן האופטימלי לאם לחזור לעבודה הוא כאשר התינוק שלה בן שנתיים (בהנחה שהאם חייבת/בוחרת לחזור לעבודה). בשלב זה רוב התינוקות התקשרו לאמותיהם ולמדו לבטוח בקשר זה׳. 

​

פנלופה ליץ', פסיכולוגית ילדים בריטית, מחברת רב המכר, ׳התינוק והילד׳. בספרה היא סוקרת את כל תקופת התפתחותו של התינוק מלידה ועד גיל שש ברצף כרונולוגי. עד לגיל שנה היא איננה מתייחסת כלל לאופציות חיצוניות לטיפול בתינוק ופונה להורים כמטפלים הטבעיים בתינוק. בפרק המכונה ׳שנה עד שנתיים וחצי׳ היא מייחדת תת פרק בשם ׳בעיותיהן של נשים עובדות׳ ושם היא כותבת: 

׳אם את רוצה להתחיל לעבוד (כאשר הפעוט מעל גיל שנה) וודאי היית רוצה לדעת אלו מסגרות של טיפול בילדים עומדות לרשותך. קיימות כמה אפשרויות, ויהיה עליכם להחליט מהי המסגרת הטובה ביותר לילדכם׳.

׳אם אתם יכולים להרשות לעצמכם מטפלת בבית כל עוד לא מלאו לילד שלוש-ארבע שנים, זהו הסידור שבו זוכה הילד לתשומת לב מרבית ונשאר בסביבתו הביתית המוכרת והבטוחה׳.

׳החשוב ביותר בבחירת סידור לילד מחוץ לבית הוא מציאת מסגרת המתאימה לצרכיו ומספקת לו, מלבד מקום להימצא בו כשאת אינך עמו, גם הזדמנויות לקידום התפתחותו הכללית... שני גורמים חשובים שעלייך להביא בחשבון בבחירת מסגרת נאותה הם: היקף הקבוצה והתמדתן של המטפלות בטיפול ילדי הקבוצה. לפעוטות עד גיל שנה וחצי רצוי שהקבוצה תכלול לא יותר מאשר שמונה פעוטות וצריכות להיות שתי מטפלות. עד גיל שלוש רצוי שהקבוצה תכלול לא יותר משנים עשר ילדים ולהם שתי מטפלות. ככל שהקבוצה גדולה יותר כך ימעטו הילדים ליצור קשר עם המטפלות... רצוי שהילד יוכל לפתח קשר עם דמות קבועה אחת ולא יצטרך להתמודד עם כמה מטפלות׳.

​

ליץ׳ פרסמה בסוף שנות ה-90 מאמר שהתבסס על מחקר שערכה. מטרת המחקר הייתה לברר מהו סוג הטיפול הטוב ביותר לילדים מלידה ועד גיל שלוש. במסגרת המחקר נשלחו שאלונים ל-402 מרואיינים ממדינות שונות, כולם מומחים לטיפול בילדים.

​

ליץ' עצמה לא ציפתה לתוצאות שהתקבלו: 90% גרסו שהטיפול האימהי עדיף עד גיל תשעה חודשים. 95% מהנשאלים הביעו עדיפות לטיפול יחידני (הורה או מטפלת) על פני מסגרת קבוצתית עד גיל שנתיים. התמיכה במסגרת של מעון יום הפועל חצי יום (עד שעות הצהריים בלבד) הגיעה ל-67% עבור פעוטות מעל גיל שנתיים. 20% מהנשאלים הביעו התנגדות ליום ארוך במסגרת קבוצתית ללא קשר לגיל הילד.

לפני שנעסוק באופציות העומדות לרשות ההורים, נתייחס למסוגלות הורים.

​

מסוגלות הורים כוללת פרמטרים רבים: זמינות הורית, תעסוקת ההורים, יכולת כלכלית, יכולת מנטאלית הדורשת שהייה רצופה עם התינוק, המערכת התרבותית שממנה מגיע ההורה ועוד.

​

אימהות רבות מרגישות הקלה גדולה כאשר חופשת הלידה מתקרבת לקיצה. הן מדברות על הקושי והתסכול בטיפול רצוף וארוך בתינוק. הן יכולות לחוות שעמום, לחוש חוסר תכלית ואף דכדוך מהשהות הממושכת עם תינוק קטן הכוללת מחזוריות טיפולית סיזיפית של האכלה, החתלה, בכי, הרגעה, חוסר שינה, טיפול באירועים בלתי צפויים וניתוק מעולם המבוגרים.

​

חשוב ביותר כי אותה האם תתחשב בצרכים הפרטיים שלה ותייצר משוואה נכונה עבור משפחתה. וויניקוט השתמש בביטוי ׳אם טובה דיה׳. אותה האם תיקח בחשבון את הצרכים שלה אל מול הצרכים של התינוק ותדאג למלא את שניהם (לא מדובר בחודשים ראשונים אשר בתקופה זו, טען וויניקוט, כי האם צריכה להשעות עצמה לחלוטין ולהתמסר לטיפול בתינוק). כאשר מלאו לתינוק מספר חודשים, חשוב שהאם תבדוק באומץ ובאחריות מה המינון המתאים לה לשהות במחיצת תינוקה על מנת לשמור על שמחה וחיוניות.

​

לדוגמא: אם לאם יש צורך חזק ומשמעותי בפיתוח קריירה מחוץ לבית, צורך במפגש שגרתי ורצוף עם מבוגרים אחרים, צורך להרוויח כסף או כל צורך אחר - עדיף כי אותה האם תמצא את המסגרת המיטבית לתינוקה על מנת למלא את הצרכים הבוערים בתוכה. אחרת ייתכן כי אותה האם תפתח תסכול, עייפות, חוסר סבלנות ודכדוך - ברור שבמצב זה עדיפה מסגרת אחרת שאינה האם עצמה בחלק משעות היום.

לאחר סקירת המחקרים והמומחים והבנת מושגים חשובים כגון: מסוגלות הורים ו׳אם טובה דיה׳, נתייחס כעת לאופציות הקיימות לטיפול בתינוק בשנותיו הראשונות לפי סדר העדיפות הטוב לתינוק/ילד:

עדיפות ראשונה במעלה - טיפול אימהי (הורי)

עדיפות שניה - טיפול יחידני בבית התינוק

עדיפות שלישית - טיפול יחידני לא בבית התינוק 

עדיפות רביעית – מטפלת עם שנים/שלושה תינוקות (תלוי בגילאי הילדים ובכישורי המטפלת)

עדיפות חמישית - מסגרת של משפחתון / מעון / גן (עדיפות למספר מצומצם של ילדים)

 

בכל בחירת מסגרת:

• חשוב והכרחי שהתינוק/פעוט יכיר ויתרגל לדמות המטפלת בהדרגה. 

• כל טיפול שהוזכר (שאיננו ההורה) מציע עדיפות לדמות מהמשפחה (סבתא) או למטפלת שהאם בחרה בקפידה והתינוק כבר יתרגל ויכיר עד שיידרש להישאר לבד במחיצתה.

• ככל שהילד צעיר יותר - יש להשתדל ולשאוף לטיפול הורי או יחידני.

• לא יתכן מצב שהטיפול אשר נבחר יהיה טוב עבור התינוק ולא טוב עבור ההורה שלו.

 

הורה אחראי ייקח את המסוגלות ההורים שלו ברצינות, את הצרכים האובייקטיבים של ילדו (בהתאם לגילו) – וימצא את הפתרון הטוב ביותר עבור משפתחתו.

​

המצב האידיאלי, עבור התינוק, מתואר באופציה הראשונה, טיפול אימהי (הורי). אין הורה צריך להרגיש אשמה כאשר איננו מסוגל לספק זאת לילדו. יש לבחון את האופציות בסדר עולה ולבחור את הקרובה יותר לאופציות הראשונות בתנאי שהיא תואמת את המסוגלות ההורית והמשפחתית. 

כל בחירה מתוך המשוואה שלהלן הינה לגיטימית ובלבד שנסכים להשתחרר מהתפיסה  כי תינוק/פעוט נשלח למסגרת חיצונית רק כי זהו הדבר הטוב ביותר עבורו (ללא קשר ליכולות המשפחתיות). ועוד נסכים לשחרר לחלוטין מאשמה את אותן האימהות אשר רוצות ובוחרות לגדל את ילדיהן בבית.

​

מספר מילים על כישורים חברתיים: 

ילד לא זקוק לחברה יומיומית רצופה בגילאים הצעירים. כישורים חברתיים יכולים להתפתח בתנאים מתאימים בלבד. ילד זקוק למבוגר שהוא מכיר ואוהב גם לצורך פיתוח כישורים חברתיים. אותו המבוגר, בגילאים הללו, יהווה עוגן עבור הילד, יהיה לידו, יתווך, יעמוד על איכויותיו ומגבלותיו ויסייע לו בתוך מסע התפתחותו החברתית. בנוסף, יכולתם של ילדים צעירים לפתח כישורים חברתיים מוגבלת לזמן קצוב ביום, לתיווך זמין ואינטראקציה איכותית ותואמת לגילם עם מספר מצומצם של ילדים (אפילו אחד או שניים).

​

בנוסף, אינני סבורה כי בדיוק עם הגיעו של ילד לגיל 3, הוא מסוגל לצאת להתמודד עם כל מציאות. כאן נכנסת אישיותו הפרטית של כל ילד, תפיסתה וגמישותה של משפחתו, כמו גם רצון המשפחה.

​

לפיכך, ניתן לסכם ולומר כי רצוי, במסגרת היכולת ההורים, שילדים בשנים הראשונות לחייהם יזכו לטיפול של ההורים. כל בחירה אחרת לגידול הילדים היא לגיטימית באותה המידה אך ללא הצורך להצדיק אותה כטובת הילד מבחינה אובייקטיבית. 

חשוב בעיקר היה לנפץ שתי פרדיגמות מוטעות ומטעות: האחת: ילדים רכים זקוקים למסגרת של גן על מנת להתפתח. השניה – ילד זקוק למסגרת של משפחתון או גן על מנת לפתח כישורים חברתיים. ההנחות הללו שגויות!

קיימות עוד הנחות שגויות כגון:

• ככל שנלמד את הילד להיפרד מאתנו כך הוא יהיה עצמאי יותר

• ככל שאכניס אותו לגן בגיל צעיר יותר, כך יהיה לו קל יותר

• הוא יבכה ואז יתרגל

• הוא מסתגל נהדר וכראיה כאשר אני מגיעה הוא לא מתייחס אלי

 

כל אלו, כאמור, הנחות שגויות אשר נובעות ממידע חסר באשר להתפתחות תקינה ומיטבית.

בכל מקרה, אשמה הורית, כשמה כן היא, מייצרת אש שורפת ומחבלת בקשר בין הפעוט להורים. 

המשפחה כולה זקוקה לדיוק משפחתי אשר יהיה נכון ורלוונטי רק לה.