ספקטרום האמהוּת
אמא היא אמא, מכל מרחק ובכל רגע ביום.
כל אם במסע הפרטי שלה.
ספקטרום האימהות מתאר רצף עליו נמצאות האימהות באשר לזמינותן ומעורבותן בגידול הילדים.
אין חלוקה דיכוטומית אמתית בין אימהות, אלו המעורבות ונוכחות ואלו אשר אינן.
אימהות נעה על ציר אשר כולל פרמטרים נוספים ורבים וכל אחת מהאימהות נעה על הציר הדיאמי הזה במסע האימהוּת שלה כאשר אישיותה, יכולותיה ורצונותיה יהיו חלק מהמיקום שתבחר.
השנים הראשונות
קיימת תמימות דעים בקרב מרבית החוקרים העוסקים בהתפתחות הילד ביחס לתנאים המיטביים להם הוא זקוק בשנים הראשונות לחייו. ראשית, הילד בגילאים הללו זקוק יותר מכל לטיפול יומיומי רצוף על ידי האם או האב (ובעדיפות שניה דמות מטפלת קרובה ומוכרת). שנית, ילדים עד גיל שלוש מתפתחים טוב יותר בטיפול יחידני לעומת טיפול בקבוצה גדולה. שלישית, ילדים עד גיל שלוש אינם זקוקים לפעילויות חברתיות רצופות ויומיומיות לצורך התפתחות תקינה.
מה קורה בשלוש השנים הראשונות? מי מטפל בתינוק?
זוהי שאלה אשר עולה על סדר היום המשפחתי כבר שבועות בודדים מרגע הצטרפותו של תינוק למשפחה (לעיתים אף קודם).
מסמך זה יעסוק בראש ובראשונה בטובת הילד! טובתו של הילד כמובן לא יכולה להילקח בחשבון מחוץ למערכת המשפחתית, אך קיימת חשיבות גדולה לזכך את טובתו ומשם אפשר יהיה להמשיך לעסוק באינטגרציה המשפחתית ובמסוגלות ההורית.
נשאלת השאלה - מה הם הצרכים של ילדים בשנים הראשונות לחייהם? כדי לענות על שאלה זאת בדקנו מה אומרים מספר חוקרים אשר עסקו בהתפתחות הילד:
ג׳ון בולבי, פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי, טען כי לתינוק קיים צורך בסיסי בקשר עם דמות אחת. התינוק זקוק לקשר, למגע, קרבה, חום ואינטראקציה. זהו צורך נפרד מהצורך הפיזיולוגי ולא פחות חשוב. זה איננו צורך משני. הצורך בקשר הוא מאוד בסיסי ויש לו בסיס ביולוגי. צורך ההיקשרות הינו ביולוגי.
בולבי גם טוען כי בשנה הראשונה 99% מהתינוקות מפתחים העדפה לדמות מטפלת אחת. נגישותה, נוכחותה וזמינותה של הדמות מאוד חשובה, גם כאשר הילד לא מביע מצוקה. הידיעה שאותה הדמות נוכחת, מרגיעה את התינוק. כאשר נפגעת הנגישות לדמות ההתקשרות - התינוק יחווה מצוקה. כאשר מופיעה מצוקה - רק קשר ומגע יחזירו את השלווה.
תינוק המקבל הזנה רגשית רצופה יגדל להגיש בטוח.
בנג׳מין ספוק, רופא ילדים אמריקאי. בספרו ׳הטיפול בתינוק ובילד׳ הוא מייחד פרק ל״בעיות מיוחדות״. תחת פרק זה נמצא תת פרק ׳האם העובדת׳. וכך הוא כותב:
׳חשוב שהאם תדע, כי ככל שהילד צעיר יותר כן זקוק הוא יותר למטפלת קבועה ואוהבת. ברוב המקרים, האם היא המיטיבה להקנות לו את הרגשת השייכות והביטחון, בוודאות׳.
׳בשנת החיים הראשונה זקוק התינוק לשפע טיפול אימהי. הוא זקוק למישהו שיעריץ אותו, שיחשוב שהוא התינוק הנפלא בעולם, שישמיע לו צלילים ויחייך אליו, שיפטפט לפניו, שיחבק אותו ושיארח לו חברה כאשר הוא ער׳.
׳מעון יום, בגיל זה, אינו טוב לתינוק. אין בו די אהבה ותשומת לב. ברוב המקרים הטיפול הוא ענייני, מכאני וחסר חמימות׳.
ספוק מוסיף לטעון:
׳לפחות עד גיל 3 התינוק שאין אמו יכולה לטפל בו ביום, זקוק לטיפול אישי. המטפלת יכולה להיות קרובת משפחה, שכנה או ידידה שהאם מכירה׳.
׳בגילאי שנה עד שלוש הילד זקוק להבנה רבה. זהו גיל בו נקשר הילד לאדם או שניים מוכרים וקרובים והוא מתערער אם הללו נעלמים או מתחלפים תדיר...
אם אשר עליה לצאת לעבוד כשילדה בגיל שנה, הפתרון הטוב ביותר הוא טיפול אישי. חשוב מאוד למצוא אדם המבין את הילד ומסוגל לנהוג בו בקלות וברצף ואשר לא יהיה חשש כי יתפטר כעבור חודשים בודדים׳.
׳בגיל שנתיים או שלוש אפשר למצוא גנון מהמדרגה הראשונה אם האם מסוגלת לטפל בילד אחרי הצהריים. אפשר לשלוח ילד עצמאי למדי וביחוד אם האמא לא הצליחה בטיפול האישי או אם אין לו הזדמנות לשחק עם ילדים אחרים. מוטב לחכות עד גיל שלוש, ביחוד עם הילד ביישן. יש להרגילו בתקופה זו לילדים נוספים וכמובן אם מחייבת אותו עבודת אמו להישאר כל היום במעון. יהיה גיל הילד אשר יהיה, הרבה יותר טוב לו ולאמו אם תמצא עבודה המשאירה לה פנאי להיות אתו׳.
׳אם אין גנון טוב, אם הטיפול האישי (מטפלת) איננו משביע רצון, אם לילד הזדמנויות לשחק עם ילדים אחרים בין כה וכה, רצוי להמשיך בטיפול אישי עד גיל גן חובה׳.
׳בגיל שלוש עד שש הילד זקוק להרבה הבנה ואהבה מצד המבוגר המטפל בו. אם אמו עובדת והוא הולך לגן עליו להרגיש כי הוא שייך גם לגננת. לכן רצוי כי הגנים יהיו קטנים, 8-10 ילדים׳.
גורדון ניופלד, פסיכולוג התפתחותי קנדי, מבקש מההורים לא לנתק את חוט הקשר עם הילדים.
׳זה סוגר את הלב ומפריע להיקשרות. אם החוט מתנתק - לחבר מחדש. הגיל הרך זה הזמן לייצר היקשרות טובה ומשמעותית׳.
׳הזנה של היקשרות היא אף פעם לא יותר מידי, צעדים קטנים ופשוטים שמשאירים את הלב פתוח. ילדים שגדלים בתוך מנוחה - עסוקים בגדילה ובהתפתחות׳.
דניאל סטרן, פרופ׳ לפסיכולוגיה אמריקאי, מחבר הספר ׳הולדתה של אם׳.
׳על בסיס הניסיון שלי ושל רבים אחרים בתחום התפתחות הילד, אני חושב שהזמן האופטימלי לאם לחזור לעבודה הוא כאשר התינוק שלה בן שנתיים (בהנחה שהאם חייבת/בוחרת לחזור לעבודה). בשלב זה רוב התינוקות התקשרו לאמותיהם ולמדו לבטוח בקשר זה׳.
פנלופה ליץ', פסיכולוגית ילדים בריטית, מחברת רב המכר, ׳התינוק והילד׳. בספרה היא סוקרת את כל תקופת התפתחותו של התינוק מלידה ועד גיל שש ברצף כרונולוגי. עד לגיל שנה היא איננה מתייחסת כלל לאופציות חיצוניות לטיפול בתינוק ופונה להורים כמטפלים הטבעיים בתינוק. בפרק המכונה ׳שנה עד שנתיים וחצי׳ היא מייחדת תת פרק בשם ׳בעיותיהן של נשים עובדות׳ ושם היא כותבת:
׳אם את רוצה להתחיל לעבוד (כאשר הפעוט מעל גיל שנה) וודאי היית רוצה לדעת אלו מסגרות של טיפול בילדים עומדות לרשותך. קיימות כמה אפשרויות, ויהיה עליכם להחליט מהי המסגרת הטובה ביותר לילדכם׳.
׳אם אתם יכולים להרשות לעצמכם מטפלת בבית כל עוד לא מלאו לילד שלוש-ארבע שנים, זהו הסידור שבו זוכה הילד לתשומת לב מרבית ונשאר בסביבתו הביתית המוכרת והבטוחה׳.
׳החשוב ביותר בבחירת סידור לילד מחוץ לבית הוא מציאת מסגרת המתאימה לצרכיו ומספקת לו, מלבד מקום להימצא בו כשאת אינך עמו, גם הזדמנויות לקידום התפתחותו הכללית... שני גורמים חשובים שעלייך להביא בחשבון בבחירת מסגרת נאותה הם: היקף הקבוצה והתמדתן של המטפלות בטיפול ילדי הקבוצה. לפעוטות עד גיל שנה וחצי רצוי שהקבוצה תכלול לא יותר מאשר שמונה פעוטות וצריכות להיות שתי מטפלות. עד גיל שלוש רצוי שהקבוצה תכלול לא יותר משנים עשר ילדים ולהם שתי מטפלות. ככל שהקבוצה גדולה יותר כך ימעטו הילדים ליצור קשר עם המטפלות... רצוי שהילד יוכל לפתח קשר עם דמות קבועה אחת ולא יצטרך להתמודד עם כמה מטפלות׳.
ליץ׳ פרסמה בסוף שנות ה-90 מאמר שהתבסס על מחקר שערכה. מטרת המחקר הייתה לברר מהו סוג הטיפול הטוב ביותר לילדים מלידה ועד גיל שלוש. במסגרת המחקר נשלחו שאלונים ל-402 מרואיינים ממדינות שונות, כולם מומחים לטיפול בילדים.
ליץ' עצמה לא ציפתה לתוצאות שהתקבלו: 90% גרסו שהטיפול האימהי עדיף עד גיל תשעה חודשים. 95% מהנשאלים הביעו עדיפות לטיפול יחידני (הורה או מטפלת) על פני מסגרת קבוצתית עד גיל שנתיים. התמיכה במסגרת של מעון יום הפועל חצי יום (עד שעות הצהריים בלבד) הגיעה ל-67% עבור פעוטות מעל גיל שנתיים. 20% מהנשאלים הביעו התנגדות ליום ארוך במסגרת קבוצתית ללא קשר לגיל הילד.
לפני שנעסוק באופציות העומדות לרשות ההורים, נתייחס למסוגלות הורים.
מסוגלות הורים כוללת פרמטרים רבים: זמינות הורית, תעסוקת ההורים, יכולת כלכלית, יכולת מנטאלית הדורשת שהייה רצופה עם התינוק, המערכת התרבותית שממנה מגיע ההורה ועוד.
אימהות רבות מרגישות הקלה גדולה כאשר חופשת הלידה מתקרבת לקיצה. הן מדברות על הקושי והתסכול בטיפול רצוף וארוך בתינוק. הן יכולות לחוות שעמום, לחוש חוסר תכלית ואף דכדוך מהשהות הממושכת עם תינוק קטן הכוללת מחזוריות טיפולית סיזיפית של האכלה, החתלה, בכי, הרגעה, חוסר שינה, טיפול באירועים בלתי צפויים וניתוק מעולם המבוגרים.
חשוב ביותר כי אותה האם תתחשב בצרכים הפרטיים שלה ותייצר משוואה נכונה עבור משפחתה. וויניקוט השתמש בביטוי ׳אם טובה דיה׳. אותה האם תיקח בחשבון את הצרכים שלה אל מול הצרכים של התינוק ותדאג למלא את שניהם (לא מדובר בחודשים ראשונים אשר בתקופה זו, טען וויניקוט, כי האם צריכה להשעות עצמה לחלוטין ולהתמסר לטיפול בתינוק). כאשר מלאו לתינוק מספר חודשים, חשוב שהאם תבדוק באומץ ובאחריות מה המינון המתאים לה לשהות במחיצת תינוקה על מנת לשמור על שמחה וחיוניות.
לדוגמא: אם לאם יש צורך חזק ומשמעותי בפיתוח קריירה מחוץ לבית, צורך במפגש שגרתי ורצוף עם מבוגרים אחרים, צורך להרוויח כסף או כל צורך אחר - עדיף כי אותה האם תמצא את המסגרת המיטבית לתינוקה על מנת למלא את הצרכים הבוערים בתוכה. אחרת ייתכן כי אותה האם תפתח תסכול, עייפות, חוסר סבלנות ודכדוך - ברור שבמצב זה עדיפה מסגרת אחרת שאינה האם עצמה בחלק משעות היום.
לאחר סקירת המחקרים והמומחים והבנת מושגים חשובים כגון: מסוגלות הורים ו׳אם טובה דיה׳, נתייחס כעת לאופציות הקיימות לטיפול בתינוק בשנותיו הראשונות לפי סדר העדיפות הטוב לתינוק/ילד:
עדיפות ראשונה במעלה - טיפול אימהי (הורי)
עדיפות שניה - טיפול יחידני בבית התינוק
עדיפות שלישית - טיפול יחידני לא בבית התינוק
עדיפות רביעית – מטפלת עם שנים/שלושה תינוקות (תלוי בגילאי הילדים ובכישורי המטפלת)
עדיפות חמישית - מסגרת של משפחתון / מעון / גן (עדיפות למספר מצומצם של ילדים)
בכל בחירת מסגרת:
-
חשוב והכרחי שהתינוק/פעוט יכיר ויתרגל לדמות המטפלת בהדרגה.
-
כל טיפול שהוזכר (שאיננו ההורה) מציע עדיפות לדמות מהמשפחה (סבתא) או למטפלת שהאם בחרה בקפידה והתינוק כבר יתרגל ויכיר עד שיידרש להישאר לבד במחיצתה.
-
ככל שהילד צעיר יותר - יש להשתדל ולשאוף לטיפול הורי או יחידני.
-
לא יתכן מצב שהטיפול אשר נבחר יהיה טוב עבור התינוק ולא טוב עבור ההורה שלו.
הורה אחראי ייקח את המסוגלות ההורים שלו ברצינות, את הצרכים האובייקטיבים של ילדו (בהתאם לגילו) – וימצא את הפתרון הטוב ביותר עבור משפתחתו.
המצב האידיאלי, עבור התינוק, מתואר באופציה הראשונה, טיפול אימהי (הורי). אין הורה צריך להרגיש אשמה כאשר איננו מסוגל לספק זאת לילדו. יש לבחון את האופציות בסדר עולה ולבחור את הקרובה יותר לאופציות הראשונות בתנאי שהיא תואמת את המסוגלות ההורית והמשפחתית.
כל בחירה מתוך המשוואה שלהלן הינה לגיטימית ובלבד שנסכים להשתחרר מהתפיסה כי תינוק/פעוט נשלח למסגרת חיצונית רק כי זהו הדבר הטוב ביותר עבורו (ללא קשר ליכולות המשפחתיות). ועוד נסכים לשחרר לחלוטין מאשמה את אותן האימהות אשר רוצות ובוחרות לגדל את ילדיהן בבית.
מספר מילים על כישורים חברתיים:
ילד לא זקוק לחברה יומיומית רצופה בגילאים הצעירים. כישורים חברתיים יכולים להתפתח בתנאים מתאימים בלבד. ילד זקוק למבוגר שהוא מכיר ואוהב גם לצורך פיתוח כישורים חברתיים. אותו המבוגר, בגילאים הללו, יהווה עוגן עבור הילד, יהיה לידו, יתווך, יעמוד על איכויותיו ומגבלותיו ויסייע לו בתוך מסע התפתחותו החברתית. בנוסף, יכולתם של ילדים צעירים לפתח כישורים חברתיים מוגבלת לזמן קצוב ביום, לתיווך זמין ואינטראקציה איכותית ותואמת לגילם עם מספר מצומצם של ילדים (אפילו אחד או שניים).
בנוסף, אינני סבורה כי בדיוק עם הגיעו של ילד לגיל 3, הוא מסוגל לצאת להתמודד עם כל מציאות. כאן נכנסת אישיותו הפרטית של כל ילד, תפיסתה וגמישותה של משפחתו, כמו גם רצון המשפחה.
לפיכך, ניתן לסכם ולומר כי רצוי, במסגרת היכולת ההורים, שילדים בשנים הראשונות לחייהם יזכו לטיפול של ההורים. כל בחירה אחרת לגידול הילדים היא לגיטימית באותה המידה אך ללא הצורך להצדיק אותה כטובת הילד מבחינה אובייקטיבית.
חשוב בעיקר היה לנפץ שתי פרדיגמות מוטעות ומטעות: האחת: ילדים רכים זקוקים למסגרת של גן על מנת להתפתח. השניה – ילד זקוק למסגרת של משפחתון או גן על מנת לפתח כישורים חברתיים. ההנחות הללו שגויות!
קיימות עוד הנחות שגויות כגון:
-
ככל שנלמד את הילד להיפרד מאתנו כך הוא יהיה עצמאי יותר
-
ככל שאכניס אותו לגן בגיל צעיר יותר, כך יהיה לו קל יותר
-
הוא יבכה ואז יתרגל
-
הוא מסתגל נהדר וכראיה כאשר אני מגיעה הוא לא מתייחס אלי
כל אלו, כאמור, הנחות שגויות אשר נובעות ממידע חסר באשר להתפתחות תקינה ומיטבית.
בכל מקרה, אשמה הורית, כשמה כן היא, מייצרת אש שורפת ומחבלת בקשר בין הפעוט להורים.
המשפחה כולה זקוקה לדיוק משפחתי אשר יהיה נכון ורלוונטי רק לה.
חינוך ביתי ומיתוסים נפוצים
אני זוכרת שנכנסנו לנחם אבלים בחורף שעבר, משפחה קרובה. נכנסתי עם שני הבנים. אחרי זמן קצר התברר לי כי אחד האורחים, שהגיע גם הוא לנחם, הוא רופא בכיר בשניידר (באותה התקופה היינו לפני פרוצדורת רפואת שיניים עם שי, בשניידר). מצאתי שנכון להתייעץ עם קרוב משפחה מומחה.
פניתי אליו:
- "הי ד״ר נבו, אני ענבל וזה שי. שמעתי שאתה מסתובב לך בשניידר לפעמים, ונשמח להתייעץ איתך.״
ד״ר נבו: "הי שי, למה אתה לא בגן היום?״
שי: "אני בחינוך ביתי״
- ״אז אתם גם בטח לא מחסנים״ - הוא שלף ברגע
לא יודעת למה רוח ההומור נחתה עלי אבל התשובה שלי הייתה:
״לא מחסנים; לא מחתלים; טבעוניים; שמאלניים; ישנים בלינה משותפת; הוא עדיין יונק וגם לא מצחצחים שיניים ולכן רצינו להתייעץ איתך.״
הוא לא היה משועשע. יתכן כי לא הבין את ההומור או לחילופין הבין את גודל האבסורד.
זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בסטיגמות אשר נצמדות באופן טבעי לחינוך ביתי.
אני גם יודעת שזה לא לגמרי מופרך. משפחות אשר בוחרות בחינוך ביתי, לרוב, מתאפיינות בחשיבה אוטונומית ולא אוטומטית. הן מציבות סימני שאלה במקומות שאנשים אחרים נוהגים על פי עקרון העדר. סביר שמשפחה אשר בוחרת לגדל את ילדיה הרחק מהנורמה המקובלת, תנסה לבחון היבטים נוספים אשר החיים הנורמטיביים מציעים.
הם אולי ישאלו איך נכון להם לישון? מה נכון להם לאכול? האם הגיוני לחסן את הילדים, לאילו חיסונים, ומתי? האם ברית מילה הכרחית? עד מתי נכון יהיה להניק? ואיך לחתל את התינוק?
זה הגיוני.. אך ההנחה כי משפחה בחינוך ביתי עומדת בכל הקריטריונים החוץ נורמטיביים היא לחלוטין מוטעית.
חינוך ביתי מכיל משפחות דתיות וחילוניות, משפחות ״קרובות לטבע״ ובורגניות, משפחות בעלות אמצעים וכאלה שפחות, משפחות אשר מתגוררות בלב תל אביב וכאלה ביישוב קטנטן בקצות הארץ, משפחות טבעוניות וכאלה שאוכלות הכל...
מרבית המשפחות עונות על קריטריונים א-נורמטיביים בודדים, אם בכלל. המכנה המשותף היחיד אשר נמצא בין משפחות החינוך הביתי הוא עצם בחירתן לגדל את ילדיהן בבית.
ולכן, כל הנחה אחרת, נובעת, בעיקר, מפרדיגמות מוטעות.
אמא בחינוך ביתי – גם כאשר הילדים במסגרת
נסו רגע לעצור פה ולחשוב. מה המשפט הזה מעורר בכם? האם הוא הגיוני? אפשרי? ומי זאת אותה האם אשר ילדיה במערכת והיא בבית?
יש איזו תפיסה דיכוטומית באשר לחינוך ביתי, כאשר ברור שאמא בחינוך ביתי היא זאת הנמצאת עם ילדיה בבית, מגדלת וגדלה לילדם בכל שעות היום. האופציה המוכרת יותר היא אמא אשר ילדיה במסגרת, היא האם המחזיקה קריירה מחוץ לבית, זאת השולחת את ילדיה בבוקר ופוגשת אותם אחר הצהריים או בערב. זאת האמא המג׳נגלת בין קריירה לבית. כאשר שתי הגזרות לא יכולות להתקיים במאת האחוזים, תמיד אחת תבוא על חשבון השנייה.
אנחנו מכירים שתי אופציות:
אמא והילדים בבית = חינוך ביתי
אמא והילדים במסגרות = הזרם המרכזי, הנורמה המקובלת
יש עוד אופציה. קצת אחרת. יותר גמישה. יותר יצירתית. פחות מדוברת. קצת פחות מוערכת כי אין אף כתר להתהדר בו. זאת אמא אשר הילדים (והשהות בבית) הם העיקר מבחינתה. לשם מושקעים מירב משאביה.
הילדים (לעיתים לא כולם), פוקדים את מערכת החינוך. הם לרוב הולכים, אך יכולים גם לנוח בבית, כאשר הם רוצים. כי אמא בבית. ולא צריך דלקת ריאות או פתק מהרופא. זאת אמא שהילד יכול לומר למורה ׳אני לא מרגיש טוב, אני יכול להתקשר לאמא? אני לא מפריע לה, היא בבית׳.
זאת אמא שבכל צהריים אוספת מביה״ס, מבלה עם הילדים ומלווה אותם בכל מה שנדרש. חוגים, חברים, אירועים ומפגשים חברתיים.
היא אוהבת את השהות עם הילדים, והיא לוקחת חלק משמעותי בחייהם.
אין בכך רמז שאין לאותה האמא עוד תחומי עניין או תחומי עיסוק שאינם הילדים אך היא מוצאת להם זמן תוך כדי האימהות שהיא בחרה לעצמה, כאשר היא רואה חשיבות גדולה לשהייה עם הילדים, לנוכחות שלה. כל השאר מצטרף לבחירה להיות אמא נוכחת מקרוב ומרחוק.
אותה האם לומדת לגלות כי ככל שהילדים גדלים – כך מתפנה יותר זמן, באופן טבעי.
היא יותר קרובה בגישתה לאמא בחינוך הביתי הקלאסי אך מסיבות כאלה ואחרות, ילדיה לוקחים חלק במערכת החינוך הפורמאלית.
היא מדייקת באומץ לב את האימהות אשר נכונה לה מבלי לחפש הגדרות קיימות. היא ממציאה לעצמה את המציאות הפרטית שלה, התואמת את הצרכים שלה ושל משפחתה.
׳אח שלי בחינוך ביתי׳
רבים שואלים האם זה אפשרי? האם בבית אחד יכולים להיות ילדים במערכת החינוך לצד ילדים בחינוך ביתי.
זה איננו מצב נפוץ, אך הוא בהחלט אפשרי.
מצב זה נוצר כאשר ישנם צרכים אחרים ומשתנים בין האחים וכאשר הכניסה למערכת החינוך היא אפשרית ולגיטימית מצד ההורים.
ישנם כמה דפוסים למצב זה:
-
שנים ראשונות בבית - משפחות אשר הילדים גדלים בבית עד גיל מסוים (קבוע) ואז נכנסים למערכת החינוך. במצב זה, יש ילדים גדולים במערכת לצד ילדים צעירים בחינוך הביתי.
-
חזרה הביתה - במצב זה ילד בוגר, אשר היה במערכת, החליט בשיתוף ההורים, לצאת ממערכת החינוך ולעבור למערכת הביתית.
-
מותאם אישית - במצב זה, בתוך משפחה אחת תהיה אפשרות התאמה ובחירה לכל ילד בנפרד ללא קשר לגילו. לדוגמא: ילד אחד נכנס למערכת החינוך בגיל חמש לעומת ילד אחר במשפחה, אשר מלאו לו שמונה והוא בחינוך ביתי. במצב זה אופק החינוך מותאם לכל ילד בנפרד.
-
אופק כניסה למערכת החינוך - במצב זה האופק המשפחתי הוא מערכת החינוך הממסדית אך הכניסה אליה תהיה תלויה בצרכים והרצון של כל ילד בנפרד. כל ילד יפגוש בה בגיל אחר.
-
רילוקיישן ביתי - דוגמא נוספת היא חינוך ביתי ממוקד משבר. ישנם ילדים אשר ברגע מסוים חווים קושי/עומס/עייפות או כל מצב רגשי אחר כאשר ההשתייכות למערכת החינוך אינה מטיבה איתם. במצב כזה יכולים ההורים לבחור להוציא את ילדם למערכת הביתית ולאפשר לילד ״לנוח״ על מנת לבחון את האפשרויות ולדייק את הבחירה עבור הילד שלהם. ממש כמו שנה של רילוקיישן רק בלי להוציא את הדרכון מהמגירה.
כל סיטואציה כזאת הינה מורכבת ודורשת התאמות והתגייסות של המשפחה כולה, אך כאשר הסיטואציה מדויקת – היא אפילו קלה יותר ממצב אשר בו ילד נמצא במקום אשר איננו מותאם לצרכיו ורצונותיו.
׳הלוואי ויכולתי׳ / ׳איזה כיף לך׳ / ׳זה החלום שלי׳
הרבה עסקתי בשאלה, האם קיימות אימהות שהיו רוצות לבחור בחינוך ביתי אך מסיבה כזו או אחרת לא מממשות את רצונן?
התחלתי עם גרסה מתנשאת אשר טוענת שאין דבר כזה – מי שרוצה, עושה.
לאורך המסע האישי והמקצועי הבחנתי בגוונים נוספים עד אשר לרגעים נכנסה הבנה עמוקה שכמעט ההפך הוא הנכון, משמע, שמי שמצליחה לעשות חינוך ביתי – זהו נס.
בחירה בחינוך ביתי מגיעה בראש ובראשונה מתוך רצון פנימי עמוק. רצון לגדל את הילדים בבית, קרוב, להיות נוכחת באופן משמעותי ומכריע בחייהם. אך יחד עם המוטיבציה האוטונומית לבחור בחינוך ביתי, מצטרפים פרמטריים רבים ולעיתים מכריעים.
-
בן זוג - לעיתים קיימת התנגדות נחרצת של בן הזוג. במצב זה לא יכול להתקיים חינוך ביתי.
-
סביבה - אימהות רבות מושפעות מהסביבה בה הן גדלו וגדלות ורעשי הרקע משפיעים מאוד על החלטתן.
-
ילדים אוטונומיים - יש גם את הילדים עצמם – ילדים הם יצורים אוטונומיים וישנו גיל שהם יכולים לבקש משהו אחר. הורה אשר קשוב לצרכי הילדים יכול לבחור עבורם מסגרת כזו או אחרת וזאת בניגוד למציאות אשר הוא דמיין בעיני רוחו.
-
קונפליקט לגיטימי – אימהות רבות מצויות בקונפליקט גדול. חינוך ביתי משמעו לוותר על דברים אחרים, לעשות התאמות ושינויים ובעיקר לבעלות אומץ גדול לצאת מחוץ לנורמה המקובלת. לא כולן מוכנות להיכנס להרפתקה הזו ומעדיפות לפתור את הקונפליקט עם הליכה בתוך הזרם המרכזי, אשר במובנים רבים – מייצר שקט.
*יש אשר יעמידו את העניין הכלכלי כפקטור רלוונטי בבחירה. אנצל גם את הבמה הזו כדי לומר שזה איננו טיעון רלוונטי. הוא יכול להיות רלוונטי רק כאשר משפחה לא תסכים לעשות שינוי באורח החיים. השיקול הכלכלי תמיד מסתיר מאחוריו שיקולים אחרים. יש אין סוף דרכים לקיים חינוך ביתי גם באמצעים לא גדולים.