שעת משבר

ברגע אחד הכל מתהפך. תכניות, רצונות, חלומות הכל מתערבל ונדחק לעתיד של שגרה. מחשבה מתרוצצת אחרי מציאות מבהילה. חירום... משבר... ועוד מילים המנסות לגדר את הכאוס שהפעם לא מתחולל רק בתוך ראשי. ניסיון נואש לגייס כל משאב נפשי להתמודדות עם מה שנראה כמו חלום בלהות. כן… יכול היה להיות יותר גרוע. משום מה המשפט הזה משעמם עד מעצבן אותי כאשר איבדתי את היכולת ללכת. וכן… ׳זה זמני׳, אני יודעת. ו׳יעבור׳, אני גם יודעת ו׳תלמדי לשחרר׳ – גם יודעת. ו׳תהני מהחופש׳… ושקטטטט כולם. אני רוצה להתאבל ולכאוב ולקטר ולהשתגע. כי אף אחד, גם בזמני הזה, לא יצליח להחזיק את המציאות שלי. והילדים חיים את ההווה. הם לא מבינים שעוד ארבעה… שישה… שבועות אמא תחזור. בשבילם זה נצח והאמת גם בשבילי. דמעות מתחלפות בתסכול, מתחלף בהומור שחור, מתחלף בניסיון לתת כל מה שיש, מתחלף בקושי שלהם, בקושי שלי, מתחלף ברגעים קסומים של הזדמנות להסתכל מהצד, ומתחלף בידיעה שעוד יום עבר ועוד אחד. וכמו מטה קסמים האחיזה משתחררת. זה נעים, זה מרגיע, זה אפילו מרגש. והם בסדר. באמת בסדר. המשפחה שלהם מטפלת בהם. אוהבת אותם. כולם מגויסים למלא את החלל. והפרטים, אוי הפרטים, הם כבר לא מקודשים והשחרור כולל גם פרידה זמנית מהם. אוכלים מה שאוכלים, לובשים מה שלובשים ועושים מה שעושים. שום דבר מזה לא באמת משנה.

בלילה כשהכול שקט אני מתגעגעת לפעולות הפשוטות שמרכיבות את חיי. לבשל, להפעיל, לפנות, לטאטא, לקלח, לנהוג, לסדר, להרים, להוריד, לקפוץ, לרקוד, לרוץ, ללכת, סתם ללכת.. אפילו רק כמה פסיעות. לצעוד. סתם ככה לצעוד... כל כך פשוט.

אולי כשכל זה יסתיים אצא לי מהצד השני יותר… ויותר… ויותר… אבל כרגע רק מקווה שהכול יחזור בדיוק בדיוק למקום. כאילו לא היה. כאילו היה רק חלום.