קקי של סיפור

    מכירה את התיאוריות, את החלק הרגשי, הנפשי, ההתפתחותי וה׳ווט אבר׳ של הדבר הזה ולמרות הכל זאת הייתה אחת התקופות הכי מאתגרות באימהות שלי. ככל הנראה גם הוא הכיר את כל התיאוריות ובדק אותן אחת אחת מול אמא מורטת עצבים שבפעם הראשונה מרגישה שהחיבור ל"צרכים" שלו אינו משאת נפשי.

    אז כן, בקקי עסקינן!

    לא כיף לעסוק בכך, לדבר על כך, להודות בכך אך הרבה פחות כיף להתעמת עם זה יום יום במשך תקופה שנראית כמו נצח.

    לרגעים הייתי אדישה, לרגעים כעוסה, לרגעים מבואסת, מובסת, חסרת אונים. והוא היה הוא. לרגעים לוחם מרדן ולרגעים ייצור קטן, פגיע, מתוסכל ועצוב. 

    חזרתי לעיין בספרים המאובקים, אולי שכחתי איזו פסקה, ולא. לא פספסתי. אך אף ספר לא כתב על הילד הספציפי שלי ועל היחסים הספציפיים שלנו. שם היה המפתח.

    פתאום ראיתי אותך אהוב שלי, כמה קשה לך להיפרד מחלקים מתוך העצמי שלך. כמה הפרידה היא אותנטית וכואבת לך. ראיתי כמה זה לא שייך אלי. זה שלך ורק שלך. יכולתי לראות את כל זה כי הסכמתי מעט להתרחק. 

    ילד שלי, זה מאחורינו. אתה אמיץ וגיבור והסכמת לגדול. האהבה האין סופית שלי אליך לעיתים מקשה עלי לעשות צעד אחורה. למדת אותי שלרגעים זה הכרחי כדי שלא בטעות אדרוך על חלק שמשתוקק לגדול ולהתפתח. 

    עכשיו תורי לגדול ולהסכים להבין שלפעמים, ממרחק מתאים, אפשר לחבק חזק יותר.

    פוסטים נוספים

    לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

    © כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

    האתר נבנה ע״י ענת בילינסון