פרק 4 – יחס הסביבה לבחירה בחינוך הביתי

פרק רביעי בפודקאסט ד"ר אמא - לקריאה


ניתן להאזין לפרק פה: https://bit.ly/2YjRX73

שלום לכולם, איזה כיף שאתם שוב איתנו, פרק נוסף בפודקאסט ד״ר אמא.

אני פותחת בתודה גדולה אליכם. לימדתם אותי להנות מפירגון וחיבוקים דיגיטאליים. התגובות, השיתופים ההאזנות לפודקאסט, הביקורים באתר וקבוצת הפייסבוק שלנו ד״ר אמא... תודה! ממש! זה לא מובן מאליו!

היום נדבר על יחס הסביבה לבחירה בחינוך ביתי. עם איזה תגובות מתמודדת האם? מהיכן מגיעות התגובות הנגטיביות? האם התגובות משתנות לאורך הזמן? מדוע אנשים מגיבים כמו שהם מגיבים לבחירה בחינוך ביתי? האם אפשר פשוט להתעלם מהרעשים החיצוניים או אולי תפקידם להאיר ספקות פנימיים?

אני מניחה שבסוף הפרק נוכל לענות לפחות על חלק מהדברים.

אימהות בחינוך ביתי זוכות לתגובות רבות, מגוונות ויצירתיות. ישנן תגובות חיוביות, מתפעלות ומפרגנות ויש תגובות שליליות, שופטות ואפילו מתריסות.

במהלך המסע האקדמי שלי הבנתי כמה דברים לגבי התייחסות הסביבה לבחירתה הלא שגרתית של האם.

חלק מההבנות שלי היו שייכות לעולם הפסיכולוגיה וחלק מההבנות היו שייכות לתהליכים חברתיים, משפחתיים.

מכירים את ארכיטיפ ״האם הגדולה״ של יונג? הבנה של ארכיטיפ האם הגדולה- מרגיעה. כשאני הבנתי מה מפעיל אנשים באופן לא מודע כאשר הם הגיבו אלי, יכולתי לגייס יותר סבלנות.

אגב, כאשר מבינים את הארכיטיפ הוא עוזר להבין את התגובות החיוביות וגם את התגובות השליליות. בשני המקרים זה לא אישי!! אני אשחרר פה טיזר – משהו בי (בבחירה שלי, בהתנהלות שלי) מפעיל את האדם שמולי. במילים אחרות – זה לא אני זה הוא. אבל אנחנו לא נסתפק בזה ונרחיב בהמשך.

ראשית נעסוק בתגובות עצמן. ננסה להרגיש, בלי להבין ולנתח. ננסה רק להרגיש את מה שעוברת האם, נתקדם ונתפתח עם הדברים ונסגור את השיחה עם ההסבר הפסיכולוגי המרגיע.

לרגע זום אאוט. אפשר לזהות שלושה צירים מרכזיים שאיתם מתמודדת האם, הבוחרת בחינוך הביתי. קהילה (קהילת החינוך הביתי ובמילים פשוטות, עוד אימהות שבוחרות להישאר עם הילדים בבית), סביבה (בעיקר משפחה מורחבת קרובה, סבא סבתא) והציר השלישי הוא בן הזוג. אלו החזיתות החיצוניות שאיתן מתמודדת האם. שלא נניח בטעות ששם מתחילים או מסתיימים האתגרים שלה. ממש לא. אלו רק החיצוניים לה. יש עוד התמודדויות נוספות שייכות לאתגריים אימהיים, כמו דילמות שיש לאם סביב הבחירה, קשיים, מציאת מקומה האישי בתוך המערכת האימהית משפחתית – המימוש העצמי שלה, התמודדות עם צרכים משתנים ומיוחדים של הילדים, יחסים בין האחים, תקופות קיצון כמו לידה נוספת והרשימה עוד ארוכה..

נחזור למשולש ההתמודדות: קהילה-סביבה-בן זוג.

היום אנחנו מדברים על התמודדות עם הסביבה, על התגובות של הסביבה לבחירה של האם. אני בעיקר מתייחסת לסבא סבתא או אולי הדודים של הילדים.

אני אזכיר גם את התגובות של השכנה, הפקידה בבנק, השומר בקניון והקופאית בסופר אבל התגובות המשמעותיות ביותר, אלו שמהדהדות באם - מגיעות מהמשפחה הקרובה, אלו התגובות שאימהות יותר מתייחסות או מייחסות אליהן חשיבות. התגובות מהמשפחה הקרובה.

קיימת הסכמה חברתית לגבי הלגיטימיות של אם ללוות את התינוק שלה בחודשי חייו הראשונים. התייחסתי לזה גם בפרק הראשון. אז גם מי שמחליטה להמשיך ולהישאר עם התינוק שלה עד גיל שנה, עושה זאת במסגרת חוק חופשת לידה, הסביבה לא תופשת את בחירה הזאת כקיצונית או לא נורמטיבית או בעייתית.

האימהות מתארות את התגברות הלחץ הסביבתי כנגד הבחירה להישאר בבית סביב גיל שנה או קצת יותר.

בשלב הזה הסביבה כבר לא סבלנית לבחירה של האם, לוחצת על האם להתיישר לזרם המרכזי ולחפש מסגרת לתינוק/פעוט שלה. לחזור לעצמה, לעיסוקים שלה בנפרד מהתינוק, מראים לה כמה זה לא פשוט בשבילה, ומעודדים אותה ״לשחרר״. וזה נשמע ככה: תשחררי! תשחררי! תלמדי לשחרר, זה יהיה טוב לשניכם. כולם עוברים את זה. מה יהיה? אז מתי כן? מה את רוצה? להיות עקרת בית? למה את חייבת להתחכם? את רוצה לזרוק את הכל? ואיזה דוגמה תתני לילדים שלך כשאת מוותרת על עצמך? ככל שתמשכי זה יהיה יותר קשה לשניכם? מה רע בגן? הוא יפרח שם. לא תוכלי להיות איתו בגיוס, את יודעת (הילד בן חצי שנה.. כן..)

זה היה לקט מקוצר וממוקד של התגובות בהתחלה, יש עוד משפטים רבים ויצירתיים ובסוף גם נבין למה זה קורה.

אימהות מתארות את מכבש הלחצים הזה כעדין עד אגרסיבי וחלק מהן פונות לחפש מסגרת בשלב הזה.

אספתי גם כמה ציטוטים של אימהות על אפיזודת חיפוש מסגרת:

בגיל שנה התחיל לחץ מהסביבה אז הלכתי ככה לראות (גן), לגשש וזה ממש היה לא הגיוני. נכנסתי לאחד בקושי ולא הייתי מסוגלת. כל פעם הלב שלי נסגר ואין מצב שבגיל כל כך צעיר הוא יכנס. הפסקתי לחפש. לא יכולתי לעזוב אותו.

אחרי שנה ושלושה חודשים, נכנסתי לעוד הריון ספונטני ולא מתוכנן ואז אמרו לי, טוב עכשיו את חייבת. איך תסתדרי עם שניים ובלה בלה בלה וזה היה עוד יותר הזוי כי מה, עכשיו אני מגרשת אותו. בא אחד ואני מגרשת אחר? זה היה נראה מופרך בכל צורה שהיא.

היו איזה שני גנים ליד הבית ואמרתי, טוב אני אלך להסתכל ואפילו לא הייתי מסוגלת להיכנס פנימה. אפילו לא דפקתי בדלת. עד כדי כך לא הייתי מסוגלת. נשארנו בבית.

באיזה שהוא שלב שהתחיל הלחץ החברתי האיום והנורא איפה שהוא סביב גיל שנתיים אז הלכתי לחפש גן. התחלתי לבדוק מסביב, לראות. הלכתי לבדוק את כל סוגי הגנים מסביב והאמת שפשוט לא הבנתי למה לעשות את זה... עמדתי בלחצים מאוד גדולים ולא נכנעתי.

אז אלו היו כמה ציטוטים של אימהות אשר מתארות את הלך הרוח של חיפוש מסגרת. המפגש עם המסגרת מחזיר את האימהות לאותה תחושה אינטואיטיבית שמלווה אותן עד לאותה נקודה והן ממשיכות בבחירתן להישאר עם התינוק/פעוט שלהם בבית על אף הלחצים.

ובפינת הסיפור האישי - שכאשר רומי הייתה בת שנה, יצאתי לסיבוב מסגרות. אני שמחה על הסיבוב הזה, הוא היה אמנם קצר, אבל הוא השאיר אותנו עוד שנים ארוכות בבית. פגשתי שתי מטפלות ומשפחתון קטן ביישוב. אחרי כל מפגש כזה הייתי חוזרת הביתה עם מועקה. המועקה לא היתה כי ראיתי דברים איומים. פשוט היה לי ברור אחרי כל ביקור כזה – שאני רוצה להמשיך להיות איתה ושאני לא מסוגלת כרגע למשהו אחר, לא חשוב כמה הקולות שאני שומעת הם אחרים ושונים. בסוף הדיאלוג האמיתי היה בין הלב שלי ללב שלי. ושם היה סנכרון מלא. אנחנו ממשיכות בבית.

הביקורת בתחילת הדרך, היא לרוב שיפוטית ושלילית. כאשר חולף הזמן, אימהות מדווחות על תגובות הכוללות יותר פידבקים חיוביים. השינוי הזה לאורך הזמן יכול לנבוע משתי סיבות עיקריות: האחת היא שהאימהות כבר בטוחות ושלמות יותר בדרך שלהן. יש להם כבר פז״מ בתוך הסיפור הזה, הן כבר לא פגיעות כמו בהתחלה והן מגלות יותר אדישות לתגובות.

סיבה הנוספת היא שהסביבה הקרובה מתחילה גם היא להתרגל לבחירה ולראות את הילדים גדלים להיות ילדים שמחים ונורמטיביים והם כבר יכולים להסכים שנזק גדול לא נעשה כאן.

נתמקד בתקופה הראשונה:

התקופה הראשונה, השנים הראשונות בבית, מאופיינת בביקורת רבה וחוסר הבנה מצד הסביבה (סביבה בהקשר הזה הם ההורים של ההורי, דהיינו סבא סבתא והאחים של ההורים, הדודים של הילדים). חוסר הבנה של 'מה לעזאזל אתם עושים'?

אני רוצה לצטט כמה דברים שאמרו אימהות על תחילת דרכן בבית:

אדווה מספרת: (רגע עצירה חשובה – כל השמות שאציג פה הם שמות בדויים וזאת כדי לשמור על פרטיותן של האימהות). בשלב הראשון הרגשנו מותקפים. היינו צריכים להסביר למה זה טוב לנו ולמה זה לא נכון ולהשוות את זה למערכת הקיימת (אדווה)

אמא נוספת, מתארת את השיח עם אמא שלה, זאת אמא עם פז"מ של עשרים שנה בחינוך ביתי:

אלו היו שנים של מאבקים איומים. את עושה עוול לילדים, את עושה עוול לילדים... מאוד קשה. זה היה כבד. ואיזה אדם יכול לעמוד בגאון ולשמוע את אמא שלו אומרת 'איזה עוול את עושה לילדים' ואני יודעת שאני לא עושה עוול. מי שלוקח את הילדים, תולש אותם מזרועות אמו ואומר להם תסתדר, זה העוול. איך זה אנחנו מסתכלות על אותה התמונה, היא רואה ירוק ואני רואה אדום. מה תעשי? אי אפשר להסביר את זה. כל אחד רואה צבע אחר ואין גם מה להיאבק. זה פשוט.. מסתכלים על אותו הדבר ורואים דברים שונים. שם הייתה התמודדות קשה... זה היה הסיוט הכי גדול וזה גם נטע בך חוסר ביטחון כהורה. כל הזמן אומרים לי איך את עושה עוול לילד שלך ואיזה עוול אתה עושה לילד שלך (תלמה, ראיון)

עוד אמא עם פזמ מאוד ארוך, אומרת:

המסר המאוד חשוב מגיע מהסבתות. בהתחלה הן היו יושבות לנו על הצוואר בעניין. היא (סבתא) לא אהבה את החינוך הביתי, היא ראתה אחרת מאתנו הרבה דברים... היה לה קשה עם הערעור של המוסכמות (ברוריה, ראיון)

אמא נוספת מספרת:

עם אמא שלי זה היה הכי קשה. הייתי זקוקה לה. הייתי אמא טריה ועייפה והייתי זקוקה לה. אבל כל פעם שהיא היתה באה היא היתה עסוקה בלשפוט את הבחירות שלי: למה אין לה מיטה משלה? למה את לא מעבירה למיטה כשהיא נרדמת? למה את מניקה בלי זמנים מסודרים ולמה את מרגילה אותה למנשא? ואז סביב גיל חצי שנה היא התחילה להציק לי שנלך לחפש מטפלת. זה כבר היה יותר מידי בשבילי וגם לא באמת היו לי תשובות לתת לה. לא ידעתי אם אני צודקת או טועה זה לא עניין אותי. ואז התחלתי להתחמק מהביקורים שלה. זה כאב לי מאוד. אני חושבת שזאת התקופה הראשונה בחיים שהייתי זקוקה לה באמת.

אמא שלי אמרה לי בשביל מה אני שילבתי אימהות וקריירה ואת בוחרת רק באימהות. הדבר היחיד שהטריד אותה היה מה איתי (אביה, ראיון)

אחותי הגדולה אמרה לילד שלי, יאללה תלך לבית ספר. זה עצבן אותי. זה לא מכבד את הבחירה שלי. היא רואה כמה הילדים מדהימים והיא עדיין ממשיכה להגיד את זה.. אני הרבה פעמים לא מסוגלת לענות. זה מאוד מערער אותי. זה מרגיש לי כמו עליונות כזאת. זה מרגיז. זה בעיקר מרגיז.

בשנים הראשונות זה היה בעיקר, ׳מה, הילדים חולים?׳ רואים ילדים עם אמא אז שואלים ׳מה הילדים חולים?׳ ואחרי זה המשפחה שלי מצד אחד אבא שלי מאוד תמך ומצד שני שאלות האם את מאושרת? האם זה טוב לילדים? גם משהו שמנסה להכניס למיינסטרים. תהיו במיינסטרים ולא נציק לכם... הם גם רואים את הילדים ורואים כמה הם מדהימים. המשפחה הקרובה עדיין חוץ מאבא שלי שהוא מאוד מפרגן ובסדקים מסוימים יש ביקורת ושואלים את הילדים אולי תלכו לבית ספר ככל שהם גדלים. אותי זה מאוד מערער, הייתי רוצה שלא יציקו לי בדרך. את אלון זה דווקא מאוד מחזק. זה מערער אותי. זה מערער אותי. האם זאת הדרך הנכונה. וברור לי שאין דרך אחת נכונה. וברור לי שבכל דרך יש יתרונות וחסרונות. לא יודעת זה מערער את הדרך, אולי אני לא עושה את הדבר הנכון, אולי הם מפסידים יותר מאשר מרוויחים. זה מאוד מערער אותי (אורנה, ראיון)

זאת התקופה הראשונה. האימהות סופגות הרבה ביקורת על בחירתן הלא נורמטיבית, להישאר עם ילדיהן בבית.

נתקדם על ציר הזמן, אחרי כמה שנים בחינוך ביתי, בהדרגה, מתחילה איזו שהיא קבלה של הסביבה את הבחירה להשאיר את הילדים במסגרת הביתית. התגובות יותר מעודנות ופחות עוינות.

חשוב להבין שזה לא קורה בין לילה, האימהות לא מתעוררות בבוקר אחד וסבא סבתא נכנסים עם פרחים וחיבוקים ומספרת לה כמה היא אמא נהדרת. לא. ממש לא. זה תהליך הדרגתי. ממקור ראשון יכולה לספר שזה בהחלט יכול להגיע לשם – אבל זהו תהליך.

והנה כמה ציטוטים:

ההורים שלי עברו דרך... אבא שלי היה בא לביקור פעם בשבוע ולוקח את אור בעגלה ואומר לי 'את יודעת שיש פה גנים'? אבל הוא עבר דרך. אני שומעת אותו לפעמים מדבר עם חברים ומסביר על חינוך ביתי. כיף לשמוע אותו שגריר...

הורים שלי לא הבינו למה אנחנו עושים את זה. היתה חוסר הבנה וחוסר תמיכה. היום זה אחרת כי הם רואים את הילדים ואי אפשר להתווכח עם זה. הם לגמרי מבינים. (מאיה, ראיון)

ליה מתארת את הלחץ אשר חוותה מאמא שלה עד כדי איבוד היכולת להרגיש מה נכון עבורה ועבור תינוקה.

זה היה מנג'ס בעיקר (בתחילת הדרך). כשעומר היה בן חצי שנה אמא שלי ישבה עלי. מתי הוא עובר חדר מתי הוא עובד חדר, מהלינה המשפחתית ואז אמרתי טוב, הגיע חצי שנה. קנינו לול והוא עבר חדר. אני זוכרת ששבועיים הוא היה בחדר ושבועיים אני זוכרת את עצמי מחבקת אותו בין הסורגים ופתאום נחתה עלי ההבנה שאני האמא. היא אמא שלי אבל אני האמא בסיטואציה הזאת. וזהו. ואז אני זוכרת את ההבנה הזאת וזה הולך איתי עד עכשיו. אני מצטערת אם קשה לה אבל זה לא שלה. ואני גם לא נלחמת בה... הייתי בהתחלה קצת נעמדת על הרגליים האחוריות. הייתי מרגישה שאני צריכה.. אבל זה נרגע. אני עדיין נדהמת מאמא שלי... כמה מעט היא עושה וואו לעומת החוסר האמון שהיה לה. אם אני מבינה שהיא גם עשתה דרך בכל הדבר הזה (ליה, ראיון)

ליה מתארת את הדרך שאמא שלה אבל היא לא הפכה תומכת נלהבת.

אז אמרנו שמשהו קורה לסביבה אחרי כמה שנים בהם המשפחה דבקה בדרכה. הדבר האחד הוא, קצת כמו שתיארה מאיה, שהסביבה נרגעת אל מול התוצאות ׳הם רואים את הילדים ואי אפשר להתווכח עם זה׳ (בהמשך אתן עוד דוגמאות לדברים שאמרו אימהות בעניין התוצאות של החינוך הביתי) והדבר השני שאמרנו הוא שהאמא מפתחת חסינות ויותר בטוחה בדרכה.

אורנה מתארת את זה יפה:

גור התארח אצל אחותי והיה לו מאוד כיף עם החברים של הבן שלה. יום אחרי זה קיבלתי טלפון שהוא חייב להיכנס לבית ספר. כבר הייתי רגילה לשיחות האלא. פעם זה היה מזעזע אותי, גורם לי להתערער. ממש שובר אותי. היום זה לא ככה. בכל זאת, אחרי אחד עשרה שנים בבית... עניתי לה בצורה מאוד עניינית - תודה על ההצעה, אני מרגישה שגור במקום שמאוד טוב לו, הוא מאוד מתפתח, הוא מצליח לשמור על חיבור לחברים שלו פה ולחברים שלו מהחינוך הביתי ואנחנו לא מחפשים משהו אחר. – אני רק לא מבינה איך היא, אחרי כל כך הרבה שנים, לא מצליחה להפנים...

גם בלה מתארת:

בהתחלה הייתי מתערערת הרבה יותר בקלות מביקורת מההורים שלי או סתם ספקות של עצמי. אני מאמינה בקשר של עד כמה שאני בטוחה במשהו או עד כמה אני לא בטוחה במשהו וזה נותן פתח לקולות חיצוניים להיכנס. כשאני בטוחה אז הקולות לא קיימים (בלה, ראיון)

גלית מספרת:

במיוחד כשגילי הייתה קטנה, האשימו אותי שאני לא משחררת. אני לא חושבת שזה דבר רע לא לשחרר תינוק לידיים זרות. כשהם ראו שחקרתי והתעניינתי ולא הייתי בטוחה אז ניסו וברגע שהבינו שזהו, שזאת ההחלטה שלי אז לא רק שלא אומרים אלא פתאום להיפך, ההורים שלי, לאבא שלי היה קשה עם זה, עם החנ״ב. מדהים היה המהפך שהוא עשה... אני שומעת אותם מוכרים את זה לחברים 'הנכדים שלי בחינוך ביתי' זה משהו שהם הופכים להיות גאים בו (גליה, ראיון)

בהתחלה לא היה לי קל עם הביקורת. היום אני לא שומעת אותה בכלל, בגלל שהייתי לא שלמה אז שמעתי אותה. אבל זה בנה אותי. אבא של בעלי אומר לי 'נגה, אתם חסרי אחריות'. זאת אמירה מאוד קשה, אני דווקא מרגישה סופר אחראית. אני לוקחת אחריות על הילדים שלי במלוא מובן המילה. אחריות בכך שאני איתם, אני מלווה אותם בכל מה שהם יבחרו (נגה, ראיון)

בראיון עם אופרה, ניתן לראות את הדרך המשמעותית אשר עברה אל מול הביקורת הקשה שהופנתה אליה מהוריה והשינוי בעמדתם של ההורים אשר הפכו עם השנים להיות פרו חינוך ביתי.

כשלירי הייתה בת שנתיים ושלושה חודשים אז אמא שלי אמרה לי ׳אופרה תשמעי לירי צריכה חברה, צריך לשלוח אותה לגן׳ היא ממש לחצה ואני הייתי אחרי לידה ועייפה ומבולבלת. אז שלחנו אותה לגן. היא היתה שם יומיים וזה היה אסון!! שתינו לא הפסקנו לבכות. הוצאתי אותה ונשבעתי להמשיך להקשיב רק לעצמי. בגיל שש ההורים שלי שוב מתיישבים לי על הצוואר. גן זה בסדר, אנחנו אתך, לא צריך ללכת. אבל כיתה אלף זה לימודים, לא לא, זה צריך לשלוח. אני זוכרת שהיו איזה חודשיים והם היו שואלים ׳נו, מה, לא רשמת?, נו, צריך לשלוח׳ ואז פעם אחת ישבתי עם ההורים שלי וניהלתי איתם שיחה. הסברתי להם איך אני רואה את בית הספר... עשיתי להם שיחה על מה אני יכולה לתת לבנות ומה אני הולכת לעשות ומה זה בית ספר בשבילי וכמה אני יכולה לתת להם בבית וזה הרבה יותר מבית ספר. הרבה יותר... אני רוצה להיות נוכחת. אני רוצה להיות שם בשביל הילדים שלי... וככה הם נתנו לי ברכת הדרך והיום הם תומכים בבחירה ואפילו עוזרים לי ביום יום (אופרה, ראיון)

ועכשיו אציג תיאור של מספר אימהות בעניין התוצאות החיוביות של החינוך הביתי – איך זה מסייע לסביבה להתקרב יותר לבחירה.

ההורים שלי עדיין חושבים שאני עושה לה נזק ושהיא צריכה להיות במסגרת אבל הם כבר לא מדברים על זה כל כך הרבה ולא לחוצים מזה. אני חושבת שיותר קשה להם להתעלם מהתוצאות. שהיא בסדר גמור, שהיא נפלאה ומתפתחת טוב. מבחינתם זה למרות שהיא לא במסגרת ולא בזכות זה שהיא לא במסגרת, אבל זה שלהם (בלה, ראיון)

המשפחה שלי התנגדה במשך המון המון שנים למה שאני עושה. לפני חצי שנה עשיתי בר מצווה לבן שלי ובא אחד הדודים שהוא אחד מהמתנגדים הגדולים והוא אמר לי, תקשיבי, אני מצדיע לך. אני מוריד את הכובע, אני חושב שמה שעשית פה זה לא יאומן, לא יתואר, פשוט תמשיכי בדרך. וגם אשתו אמרה לי – אין לי מה להגיד. אני חוזרת בי מכל מה שאמרתי. לכי עם זה (נינה, ראיון)

ההורים שלי עד היום, הם קוראים לילדות 'ילדי ניסוי'. היום זה כבר הניסוי שהצליח. אבל בתחילת הדרך להורים שלי מאוד קשה. (אמרו לנו) שיהיו בגן.. הן מפסידות. לאט לאט הם התרגלו לרעיון והם רואים את הרווחים גם בבית. (עמליה, ראיון)

הקונפליקט הגדול היה כמובן מהצד של סבא וסבתא. שהיו בטוחים שאנחנו מתעללי ילדים וככל שהם התחילו לראות שהילדים בסדר והם חכמים מוצלחים ושמחים, הם שכחו את כל אידיאולוגיית הנגד שלהם (תלמה, ראיון)

התנועה שהסביבה עושה בין התנגדות להכלה ניתן להסביר דרך שני התהליכים שתיארנו. התחזקות האם והתוצאות הטובות אשר מרככות את הסביבה.

יש את תמרה, היא מתארת את תגובות הסביבה כנובעות מחוסר הבנה את החינוך הביתי:

עם הזמן למדתי להכניס אנשים טובים לסירה שלי. אני גם לומדת את מי לשתף ובמה כי אם יש משהו שאני לא יכולה לסבול שאני משתפת באיזה קושי שלי ואז התגובה היא 'כי היא יותר מידי בבית'. זה אנשים שגם בדרך כלל לא יודעים איך אנחנו חיים. הם יכולים להגיד לי 'קשה לך עכשיו כי את כל הזמן אתה'. היא בקושי איתי. היא בחינוך ביתי אבל היא כל הזמן עם חברות, מפגשים וחוגים. לפעמים נגמר יום ושבוע ואנחנו אומרות יואו איך התגעגענו אחת לשנייה. היא פרח בר כזה והיא עושה את שלה והיא סופר עצמאית ועושה את שלה. וזה נורא מעצבן אותי.

אני תשע שנים בחינוך ביתי וכן עשיתי הרבה עבודה רגשית. ואני באיזה שהוא דיאלוג פנימי ועדיין אני לא מספיק בשלה ומפותחת הרבה פעמים מול החצים האלה. זה מאוד מאוד קשה. המקום הזה ששופטים את הבחירה ולא באמת נותנים לה מקום. אני מאוד מאמינה בבחירה הזאת. זאת בחירה איכותית, בחירה טובה. בוא לא נמהר לשפוט אותה. שופטים את הגוד-אינף. את אמא טובה מידי. את אמא נוכחת מידי. את אמא נותנת מידי. שופטים את הניסיון הזה, את השאיפה הזאת להיות very good . שופטים את זה. זה לגדל ילדים תובעניים, תלותיים, את לא פמיניסטית. אני מכבדת נשים שרוצות משהו אחר אבל להיות קרובה לעצמך זה הכי פמיניסטי. גם אם זה מה שקרוב לך, להיות בבית ולגדל ולהיות נוכחת. זה מאוד פמיניסטי בעיני. זה לבחור בזה באומץ ולהיות בזה עד הסוף. אז המקום הזה של לשפוט את סוג האימהות. את מבנה האימהות שלי בתוך הבחירה הזאת. זה משהו שמאוד קשה לשאת אותו והוא גם מאוד תמוה בעיני (תמרה, ראיון)

המסע שעוברות האימהות מול הסביבה הוא לפעמים מסע מפרך ומאתגר.

הטרגדיה הגדולה היא שדווקא בהתחלה, בתחילת הדרך - אימהות זקוקות יותר לתמיכה. להכלה. ובטח לא שיערערו להן את היסודות. המשימה לגדל ילד בבית דורשת משאבים פיזיים, נפשיים ומנטליים עצומים! אני הרגשתי, לא פעם, שאין לי יכולת להתעסק גם עם אתגרים חיצונים לבחירה. זה גרם לי להשתבלל, פחות להסביר או להצדיק. לא היו לי תשובות מסודרות. לא היו לי. הסתכלתי עליהם, על הילדים שלי, ולא ראיתי אופציה אחרת.

אתם יודעים מה עוד מתסכל? כל דבר שקורה עם הילד, הסביבה מייחסת לבחירה בחינוך הביתי. כמו שתמרה תארה, וגם כמו שתלמה סיפרה שהיא ואמא שלה מסתכלות על אותה התמונה. אחת רואה ירוק והשניה רואה אדום.

כאשר יש חוסר הבנה או חוסר הסכמה עם הבחירה, זה כשלעצמו מהווה קרקע פוריה לכל דבר אשר יצוץ. כי אם הילד בוהה, יושב רגוע – התרגום יכול להיות (בטעות) שמשעמם לו. אם הוא משתולל בחוסר שקט – יכול להיות בדיוק אותו התרגום – כנראה משעמם לו.

הרי אם הייתה הסכמה שיש פה בחירה לגיטימית, אז בתוך הבחירה בכל לגיטימי. גם ההבנה שהבחירה לא מושלמת.

ילד אשר נמצא במסגרת כלשהיא. אם מתעוררים אתגרים וקשיים תהיה התגייסות של כולם למצוא פתרון בתוך המערכת, אף אחד לא ישקול להוציא אותו מהמערכת (על לנקודת חרום או קיצון כמובן). הפתרונות תמיד יינתנו בתוך המערכת שנבחרה. כאשר בחינוך ביתי המצב לרוב הפוך. אם יש קושי או אתגר בחינוך הביתי – הנטייה של הסביבה תהיה – אז תשלחי אותו, כנראה שזה לא עובד.

מה שחוזר על עצמו במקומות רבים זוהי ההתייחסות של הסבתות (האימהות של האימהות) לבחירה. מדובר בחוליה המשמעותית והחלשה ביותר מבחינת האימהות. האימהות הבוחרות להישאר עם הילדים מעידות על קושי גדול בעיקר מול הביקורת הנוקבת של מהאימהות שלהן, מהסבתות של הילדים. הן נמצאות בתקופה כל כך פגיעה שכל מה שנחוץ להן הוא תמיכה, הכלה וכן, גם סיוע לוגיסטי. האימהות מביעות אכזבה, תסכול וכאב כי לסבתות יש פחות אמפתיה לצורך שלהן בעזרה. 'את בחרת- בחרת לא לשלוח, לא להיפרד, יכולת להקל על עצמך'. והאימהות מתקשות להזדהות עם תפישת עולמם הביקורתית והמודאגת של הסבתות.

אני מניחה שלא אצל כולן זה כך, אולי לא בעוצמה שתיארתי. אבל מכיוון שזה עלה מכל כך הרבה אימהות, אני מניחה שזאת נחלתן של אימהות רבות.

סיכום קצר:

דיברנו על הסביבה הקרובה. על התהליך שהיא עוברת לאורך הזמן וגם סיפקנו שני הסברים לשינויים שעוברת הסביבה מהתנגדות ליותר הכלה והבנה של הבחירה.

הסיבות היו – התחזקות האם בדרכה והתוצאות החיוביות של החינוך מהבית.

יש עוד חזית מאתגרת מאוד שאיתה נדרשת האם להתמודד והיא, אנשי מקצוע. אנשי טיפול. אנשי רפואה וכו׳

זה תסכול שעולה אצל הרבה אימהות. אני שומעת המון על המפגש של אימהות עם אנשי מקצוע, בכל מיני תחומים. אבל יש שיחה שקיבלתי לפני יותר משנה והיא צרובה לי מאוד חזק - התקשרה אלי אם, בסערת רגשות כאשר היא ביציאה מהמרכז להתפתחות הילד. הם עברו שם תהליך ארוך של אבחון והגיעו ההורים לפגישת הסיכום. מעבר לבשורות הלא פשוטות שהם קיבלו, הוסיף הצוות כי העובדה שהילד לא במסגרת חינוכית, כנראה מחמירה את מצבו ועשויה להגדיל את הפער ההתפתחותי שנוצר. כל כך כאבתי וכעסתי יחד איתה. היא הרגישה הפוך. שהמסגרת הביתית היא הטובה ביותר עבורו ובמיוחד לאור הממצאים שנחשפו. היא היתה חזקה מולן בפגישה, אך התפרקה כאשר יצאה משם. כל כך לא קל לעמוד בגאון להגן על הבחירה. בעיקר מול אנשי מקצוע.

אם אחרת אמרה בראיון (ואני מצטטת)

הייתה תקופה לפני שנה שהיה לי צורך כזה לשיחות, לפסיכולוג . לא הלכתי כי היה לי חשש שהוא ישים הכול על זה. ואני לא שם. כאשר כן העזתי לדבר עם קולגה, שהיא גם אשת מקצוע, לקח לה המון זמן להיפתח לדרך ולהבין שזאת בחירה שאי אפשר להניח עליה הכול. זה היה משגע אותי כי כל דבר שהייתי אומרת היא הייתה מניחה על הבחירה. זה נורא מעייף ונורא שטחי. ויש המון בורות. לי זה מאוד צורם, מאוד קשה. אני חושבת שבתור אמא שבוחרת בזה זה קצת מייצר תחושה של בדידות ששופטים אותך. בא לי טיפול פסיכולוגי. בא לי לפנק את עצמי פעם בשבוע. אני ממש חוששת ללכת כי לא יקשיבו לי, לא ישמעו את המקום ואת הדברים שעליהם אני מדברת, את הדברים שאיתם אני מתמודדת. רוב הסיכויים שרק במשך שנה שלמה אני אצטרך לשכנע את המטפל שזה בסדר מה שבחרתי ובוא נעבוד עם זה.

בפינת הסיפור האישי אני זוכרת שהלכתי למדקרת בסוף ההיריון השלישי. נתפס לי משהו בגב התחתון, בעיה פיזית, לפחות מבחינתי. בזמן ששכבתי עם המחטים היא החליטה לפנק אותי בהילינג. היא ידעה שאני מגדלת את הילדים בבית, ובמהלך ההילינג היא ספרה לי שהיא רואה שיש סביב שמחה וצחוק של ילדים ואני בתוך כלוב, עד פה השתעשעתי. ואז היא ביקשה ממני לנתק את החוטים, 'בעדינות ובקצב שמתאים לי, ולהקיף את עצמי באור'. מזל שאני לא מהמתמסרות ואני גם די צינית. מיד הזדעקתי – אמרתי לה - מה פתאום לנתק את החוטים? היא טענה שאני חייבת לבודד את עצמי אנרגטית כי האנרגיה שלי ושם הילדים שלובה. ואני זוכרת שהתעקשתי - מה רע בזה? היא הבינה שאני מתנגדת וסגרה את "הקריאה האנרגטית" בכך ש'זהו תהליך ושאני אגיע לשם כאשר זה יהיה נכון לי'. כביכול יש מקום שאני אמורה להגיע אליו ואני עוד לא שם. בלה בלה בלה.

היום זה משעשע אותי להיזכר בזה, אז זה הרגיז אותי מאוד. הרגשתי פולשנות במקום מאוד פגיע. מאוד חשוף. חוויה מתסכלת. אבל חייבת לציין שהגב השתפר פלאים J

אז כמובן שיש אנשי מקצוע מכילים ומבינים ופרו החינוך מהבית ויש כאלה שלא. אפשר לראות את זה על כל מגוון המקצועות הטיפוליים.

אני יודעת שנותר לנו עוד חוב והוא ההסבר הפסיכולוגי לתגובות הסביבה.

הפרק התארך יותר ממה שתכננתי אז ברשותכם אני מפצלת.

נרוויח מזה פרק עשיר ורחב יותר מהאזכור שתכננתי לנו פה. זה יהיה הפיצוי. פרק המשך לפרק הזה, שיהיה עשיר ורחב במידותיו בדיוק כמו האם הגודלה.

עוד פרק הגיע לסיומו. תודה שהייתם איתי, תמשיכו להאזין בדרך שנוחה לכם. אפשר באפליקציות או דרך האתר.

מעדכנת שנפתחה קבוצה לפודקאסט, חפשו בפייסבוק ד״ר אמא. מוזמנים ומוזמנות.

נהניתי בטרוף, זה ממכר הסיפור הזה. נתראה בפרק הבא.

פרק 6 " האם הגדולה"

להאזנה: https://bit.ly/3f6xjND

לקריאה:



פוסטים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון