פרק 24 – אבות בחינוך ביתי

פרק 24 בפודקאסט ד"ר אמא - לקריאה

ניתן להאזין לפרק פה: https://bit.ly/31M28Cv

הייי לכולם, מה שלומכם יקרים שלי.

אני חייבת לכם את הפרק הזה, כמו שהבן שלי אומר, הרבה מזמן. מאז אותו פרק 9 הטעון שבו דיברתי על אבות ואבהות, תיארתי את מסלול ההמראה של האבות לתוך ההורות, או יותר נכון את מסלול הנחיתה לתוך ההורות.

עצרתי כשאר ״חופשת הלידה״ מתארכת והאופציה שהילד יישאר בבית עולה על סדר היום. אנחנו נמשיך משם.

לפני שמתחילים, אני רוצה להתייחס לתקופה המיוחדת שלנו וגם לאבולוציה של האבות כמו שאני מזהה אותה. אז אנחנו בתקופת הקורונה. לאחרונה אני שומעת על הרבה משפחות שמצטרפות למעגל החינוך הביתי, כל אחת מסיבותיה. אני מאחלת לכל המצטרפים – בהצלחה!! יש משהו מרגש בהתחלה החדשה הזאת, בעיקר מכיוון שאתם עומדים לסלול את המסלול הספציפי שלכם, למשפחה הספציפית שלכם.

אז, ברוכים הביתה.

מילה לגבי השינוי שאני מזהה בקרב האבות.

המחקרים הרבים שנעשו, הצביעו על מגמה מאוד חד משמעית וברורה. האמא היא הבוחרת בחינוך הביתי וגם מקיימת אותו הלכה למעשה.

לפני שאני מתחילה בפרק שנתמך בממצאים האלו אני חייבת לומר שהיום, אצל המשפחות החדשות, אני מזהה מוזיקה קצת אחרת, יותר שיוויונית. הבחירה יותר משותפת של שני ההורים. יחד עם זאת, גם היום, השהות עם הילדים היא לא סימטרית. ברוב שעות היום – האם נשארת עם הילדים. אבל יש, יש תנועה...

באתר שלי יש מאמר בנושא אבהות בחינוך ביתי. המסקנות במאמר הן תוצאה של מחקר. מוצגת במאמר המגמה שהזכרתי עכשיו - שהאם נושאת את החינוך הביתי.

כתב לי יום אחד אבא בחינוך ביתי הודעה מאוד כועסת. הוא סיפר שהוא אב בחינוך ביתי לארבעה ילדים ולא יתכן שאני מציגה תמונה כל כך אחרת. בהכתבות לא ארוכה שאלתי אותו כמה אבות כאלה אתה מכיר? שהם מנהלים באופן כמעט בלעדי את החינוך הביתי? הוא הבין מהר שהמקרה שלו לא מייצג.

אז מראש קרדיט ענק לכל המעורבים והשותפים. אשריכם. אני גם רואה שזה יותר ויותר קורה ועדיין יש מגמה ועליה נדבר. אל בבקשה אל תכעסו אם הדברים שאתאר לא תואמים את ההתנהלות של המשפחה שלכם.

נחזור למחקרים שמעידים על כך שהבחירה בחינוך הביתי היא בחירה כמעט בלעדית של האם, היא זו שבוחרת בחינוך הביתי ומובילה את המסע המשפחתי.

עוד נמצא שרוב האבות מביעים ספקות והתנגדות לחינוך ביתי בתחילת הדרך, ורק בודדים תומכים. זה משתנה, תכף אפרט, רק חשוב לציין שאם ההתנגדות של האב נחרצת ועקבית – לא יהיה חינוך ביתי או שיהיה באופן לא מומלץ בכלל.

בוודאי שגם במקרה שאמא לא תרצה בחינוך הביתי הוא לא יקרה.

אנחנו לגמרי מבינים שצריך אחד מההורים שמאוד רוצה ומוביל את החינוך הביתי ובן הזוג שלכל הפחות לא מתנגד.

במציאות אוטופית נשאף לאחידות דעים וגם חלוקת עבודה שווה. אבל זה לרוב לא המצב.

אני אוסיף, שאם יגיעו ההורים מול הממסד, כדי לקבל פטור מחינוך חובה והן מחזיקים בדעות חלוקות – אחד בעד החינוך הביתי והשני נגד – מה תהיה הנטייה של המערכת?

ניחשתם נכון, הממסד ילך עם מי שתומך בממסד. הגיוני בסך הכל.

אז כששואלים 'יש מקרים שלא מאשרים חינוך ביתי', אני יודעת להגיד היום שאחת מהסיבות שלא מאשרים היא – שאין הסכמה בין בני הזוג, שאחד מתנגד או אפילו לא תומך.

לכן כשפונה אלי משפחה ששוקלת חינוך ביתי, אחת השאלות הראשונות שאני שואלת היא – האם יש הסכמה של שני בני הזוג. זה חשוב.

אני רוצה לחזור לאבות שמביעים ספקות בתחילת הדרך.

יש תנועה חיובית אצל אותם האבות המהססים. התנועה נעה מהיסוס והתנגדות לתמיכה והסכמה.

ככל שעובר הזמן והמשפחה בחינוך הביתי – העמדה של האב משתנה.

ואיך אומרות האימהות הוותיקות 'היום הוא יותר בעד ממני'.

אז מה קורה שם לאבות שהם זזים מעמדתם. שהם משנים את התפיסה שלהם חגבי החינוך הביתי?


קיימות שתי השערות לשינוי הזה:

הראשונה הינה הנחרצות של האם. הנחרצות של האם המובילה לתמיכתו של האב. זאת ההשערה הראשונה שמסבירה את התנועה שהאב עובר ממהסס לתומך ותכף קצת נרחיב על זה.

ההשערה השניה שיכולה להסביר את התנועה שהאב עובר היא היכולת של האב לראות בתוצאות החיוביות של החינוך הביתי ולהעריך אותו.

נתחיל מההשערה הראשונה,

מה זה אומר נחרצות האם?

בואו נבין את זה עם המילים של האימהות עצמן. אני מצטטת.

בשנים הראשונות הוא הרגיש שזה נכפה עליו. הוא אומר את זה עד היום. שבעצם אני החלטתי. לא הייתה פה החלטה משותפת של המשפחה, שלי ושלו... ואז זה קרה, הוא הצטרף אלינו. ממש בכל ליבו ונפשו... היום כשלי היו ספקות אז לו כבר אין ספקות.

בעלי אין לו... הוא לא צד כל כך בעניין לצערי. תעשי מה שאת רוצה כל עוד אני לא צריך לקחת למפגשים... בהתחלה הוא היה בעד להישאר בבית. הייתה איזה פעם שהוא אמר לי – כל עוד אני רואה שהם בסדר אז לא אכפת לי. אני זאת שלוקחת את ההחלטות בבית.

אביב מהמם. הוא הולך איתי. הולך לצדי כל הזמן. בהתחלה לפעמים הוא היה זורק איזה משהו והייתי אומרת לו שאני אגיע לפת לחם ואני לא אעזוב את הילדים שלי. אבל לא חשבתי שהוא יסכים להוציא אותם מבית הספר. חשבתי שתהיה לי בעיה. וגם התהליך הזה עשינו את זה לאט... הוא נכנס לזה והוא התחיל לבוא עם דברים משלו והיום הוא הכי בעד.

זה התחיל מזה שהוא אמר, או קיי שנה ראשונה. נראה טבעי שהוא אתך ולמה לעשות אשיו עכשיו הוא עדיין תינוק. לא היו לו התנגדויות נחרצות אבל זה לא היה לו טבעי כמו שלי זה היה טבעי. היו לו נקודות מסוימות על הדרך שהוא העלה את זה כאופציה אבל משנה לשנה אני חושבת שהוא הבין יותר את היתרונות העצומים. את הערך המוסף שנותן החינוך הביתי לילד והוא מסכים עם הדרך. הייתה הסכמה כל הזמן. אני הייתי במקום שלם מוחלט והוא היה במקום שלם עם כל מיני סימני שאלה

זה היה דבר שהתחיל ממני. ערן בשנים הראשונות היה בספקות מאוד גדולים. עם הזמן הוא מאוד נכנס לעניין. אני חושבת שמאז שהילדים נכנסו לגיל של בית ספר הוא קורא הרבה ומתעניין ויש תקופות שאני מרגישה שהוא יותר בעניין מאשר אני.

אפשר מהציטוטים להבין שהאימהות מאוד נחושות בעמדתן. וזה רק מקבץ פצפון של המון ראיונות עם אימהות.

אני מאמינה שהורות בכלל ובטח בתחילת הדרך היא מאוד שבירה, מאוד עדינה זה בדיוק העיתוי שבו הורים מהלכים באזורים של חוסר וודאות. ואם הורה אחד מגיע עם משהו מאוד נחרץ וברור – באופן טבעי הצד השני יטה ללכת איתו. אני מוסיפה לזה שיש איזה מיתוס סביב אימהות שהן 'יודעות מה הן עושות', מכירים את זה? 'אינטואיציה של אמא', 'תחושות של אמא' ואפילו 'אינסטינקטים של אמא׳. מאוד קשה לעמוד מול זה, להתווכח. בטח אם מדובר באמא שאומרת באופן נחרץ שהיא לא רוצה להיפרד מהילד שלה. מעטים האבות שילכו נגד עמדה כזאת.

אני נזכרת עכשיו בדוגמה שהיתה אצלנו בבית, הפוך אבל על אותו עקרון בדיוק.

אני גדלתי במציאות שתינוק זכר עובר ברית מילה. בלי שאלות. ככה וזהו.

נולד לי בן, החזקתי אותו ולא רציתי לעשות את זה. פתאום זה היה נראה לי לא הגיוני. בן הזוג שלי היה בעניין הזה נחרץ וחד משמעי. מבחינתו הילד שלנו יעבור ברית מילה. יאמר לזכותו שהוא בדרך כלל מאוד גמיש אבל בעניין הזה זה היה הרג ובל יעבור מבחינתו, והיו לו גם הסברים כל מיני אבל בעיקר תחושה שאין מצב שזה לא קורה. ואני הלכתי איתו. הוא נעמד על שתי רגליים אחוריות, אני רק הבעתי הסתייגות וחששות. (אז נכון שהוא התקרב אלי כמה שאפשר, בלי חגיגות, רק אנחנו, המוהל הוא רופא, היתה הרדמה מקומית)...

זאת רק דוגמה להחלטה הורית שאחד מוביל והשני מצטרף, בעל כורחו.

אז נניח לברית המילה ונחזור לחינוך הביתי. ברית מילה וחינוך ביתי זה לא תמיד קשור 😊 למרות שכבר שמעתי את המשפט 'אהה אתם בחינוך ביתי אז בטח הבנים גם לא נימולים'... מצחיק ועצוב.

רק לסיכום העניין הזה, אגיד שספקות וחששות שהורים מביעים, בכל נושא, הן מאוד לגיטימיות בואו לפחות ניתן להן מקום בשיח ההורי, הזוגי. גם אם צד אחד בטוח ונחוש בעמדתו.

נחזור לענייננו: דיברנו על שתי השערות שמסבירות מדוע האבות הופכים ממתנגדים לתומכים או ממהססים לתומכים אם תרצו.

האחת היא הנחרצות של האמא שדיברנו עליה והשניה היא התוצאות הטובות של החינוך הביתי. האבות רואים במו עיניהם את מה החינוך הביתי מאפשר לילדים שלהם ולהם כמשפחה. זה פתאום לא רק שיח תיאורטי, אלו החיים עצמם.

אני אציג כמה מילים שאמרה אמא:

בהתחלה לא היה פשוט, הרגשתי שאני מגינה על הגורים שלי והשיח ביננו היה מאוד טעון. הרגשתי שאני בכל תקופה מרוויחה עוד זמן. ידעתי שזה הכי טוב שיש להיות איתם אבל היה קשה לשכנע אותו כי שנים ראשונות הן קשות בכל מקרה ובאמת יש לזה מחיר, לחינוך ביתי, אבל אני הסכמתי לשלם אותו. היום אחרי עשר שנים בחינוך ביתי הוא מודה לי שלא וויתרתי. הוא רואה את הילדים, כמה הם מדהימים ושמחים ומשוחררים, זה עשה את כל ההבדל. הוא שגריר הרבה יותר טוב ממני.

בקיצור חברים, כנראה שאין כמו תוצאות, קבלות. ואגב, זה גם מנחם את הסובבים. זה אחד הפרמטריים הכי חזקים שעוזרים לסביבה לא להתנגד לחינוך ביתי. שרואים את הילדים. זה חזק יותר מכל תיאוריה שנציג.

אני לא מסתפקת בזה וחושבת שזה יותר מורכב, כי מה זה תוצאות טובות? ילד שהוא ביישן או מופנם או עם קשיים אובייקטיביים כאלה ואחרים – מה זה אומר? שזה בגלל החינוך הביתי?

ומה זה אומר תוצאות של החינוך הביתי, "התוצאות הטובות" במרכאות, שזה בזכות החינוך הביתי?

בתחילת הדרך לא התחכמתי – אמרתי, מה שמרגיע – מעולה, שירגיע.

אבל היום, אחרי שצברתי ביטחון בדרך אני יודעת להגיד, בעיקר לעצמי, שזה לא בגלל ולא בזכות. יש פה בחירה ויש בה הכל מהכל. היא לא מושלמת והיא לא מתיימרת להיות כזאת. מדובר בבחירה שיש בה אתגרים והתמודדויות. כמו בכל בחירה אחרת.

משפחות לא בוחרות בחינוך ביתי בגלל התוצאות המיוחלות, ה בוחרות בדרך כי ככה הם רוצים לנהל את החיים שלהם, את המשפחה שלהם. מה שקורה הוא לא בגלל ולא בזכות, תזכרו, לפחות בנכם לבנכם. כלפי חוץ – הייתי נשארת עם כדור ההרגעה הנחמד הזה.

בואו נמשיך להסתכל על הדברים:

במחקר המקורי נמצא שהאבות סיגלו לעצמם כל מיני דרכים כדי להתמודד טוב עם החינוך הביתי.

אני יכולה לומר שלאחרונה אני מזהה ספקות גדולים גם אצל אימהות, ספקות וחששות הן כבר לא מנדט בלעדי של האבות. אני מדברת ופוגשת אימהות שלא בטוחות או חוששות מהחינוך הביתי והמדהים הוא שהן בוחרות להתמודד בדרכים דומות כמו האבות.

אציג את דרכי ההתמודדות, הן נמצאו לגבי אבות אבל, כמו שאמרתי, הן נכונות לשני בני הזוג, נכונות לגבי מי שלא מספיק בטוח או סומך על הבחירה.

1. קטגוריה ראשונה - 'שידעו כמו כולם' – אני מזהה שלהורים רבים חשוב מאוד שהילדים יהיו בקצב הלמידה של בני גילם. בעיקר בחשבון, שפה ואנגלית. זה נובע מכמה סיבות: האחת היא שיש איזה שהיא דאגה לבורות, אף אחד מאיתנו לא היה רוצה שיסתובב לנו מתבגר שלא יודע קרוא וכתוב או להתמודד עם תרגילי חשבון בסיסיים. זה מגיע מתוך פרדיגמות שאנחנו מחזיקים לגבי למידה. לגבי איך לומדים, איך רוכשים ידע, מה זה אומר למידה, מה צריך לדעת ולמה. כי ככה גדלנו ואנחנו לא מכירים מספיק משהו אחר. אז אנחנו נתלים על משהו שניתן למדוד ולכמת. ותכלס אם יש שיתוף פעולה מצד הילד – זה לא מאוד דרמטי מבחינת ההורה – שידע, שיהיה בקצב של בני גילו.

סיבה נוספת שבגללה הורים רוצים שהילד 'ידע כמו כולם' היא מחשבה על העתיד שלו בביה״ס. רוב המשפחות בחינוך ביתי לא מתחייבות על חינוך ביתי לנצח ולוקחות בחשבון שמתישהו הילד ישתלב במערכת, אז שהיה מסונכרן עם בני גילו.

2. דרך נוספת להתמודד עם הבחירה בחינוך הביתי נקראת - 'מחוץ לבית' – היא כוללת בתוכה עיסוק כלשהו מחוץ לבית, מחוץ לטיפול בילדים. במחקר המקורי, אבות העידו שמה שעוזר להם לאפשר את החינוך הביתי היא השהייה שגרתית מחוץ לבית. הם אמרו ׳אני לא הייתי מצליח לעשות את זה׳. הדבר המשמעותי ביותר זה עבודה. היא לרוב רצופה ושגרתית אבל לא רק עבודה. יש אבות שמטפחים כל מיני תחביבים או מפגשים עם חברים, חוגים וכו׳.

במקביל לאבות, מדווחות האימהות כי הן מוצאות לעצמן עיסוק שהוא לא הילדים. זה יכול להיות בשנים הראשונות משהו זעיר וקטן ולאט לאט זה גדל.

היתה אמא שתראה איך תמיד היא שמרה על שעה בשבוע של יוגה. זה היה העניין שלה. היא ממש אמרה לי – לא מעניין אותי מה קורה בבית, יום שני ב 20:00 אני ביוגה! ככה זה היה שנים. היום היא מורה ליוגה.

אמא אחרת התחילה לצלם כתחביב והיום היא צלמת מחוננת ומוערכת מאוד. אם היא שומעת אותי, היא בטח יודעת שאני מדברת עליה.

אני יכולה לספר שהאי שלי היה תמיד לימודים. זה מה שהכי אהבתי לעשות. זה השאיר אותי חושבת ובפוקוס. ומחוברת באופן אומנם קטן אבל מחוברת לעולם המבוגרים.

מה שאני מנסה לומר הוא שגם האב וגם האם שומרים על משהו שהוא שלהם. אצל מי שלא מנהל את החינוך הביתי בפועל, העיסוק מחוץ לבית, הוא שגרתי ורצוף ועונה על מקום מסוים. ואצל מי שמגדל את הילדים בפועל, שזה לרוב האם, העיסוק מחוץ לבית, לילדים הוא קטן ומצומצם בתחילה ובאופן טבעי – גדל, ככל שזה מתאפשר. אבל גם המקום הקטן הנקודה הזאת, הזעירה במשך השבוע – מתוארת מאוד משמעותית לאימהות.

3. דבר נוסף שאני רוצה להתייחס אליו ואציג אותו כפי שהוא נמצא במחקר.

קראתי לו – קשה לך – תשלחי ואני אסביר.

כאשר עולה קושי, או צורך מצד האם? אני מדברת כרגע על מודל שבו האם מובילה את החינוך הביתי של משפחתה. במקרה כזה, כאשר עולה קושי, וזה יכול להיות כל דבר! לידת ילד נוסף, איזו צומת של חיפוש עצמי, קושי עם ילד מסוים, רצון של האמא בזמן לעצמה או כל דבר אחר.

אימהות מדווחות שבתקופות כאלה, שבהן עולה קושי משפחתי או אישי - האבות ימצאו פתרונות מחוץ למערכת המשפחתית. דהיינו, ׳קשה לך, את צריכה זמן, תשלחי אותם׳. האבות מייצגים נטייה לפתרונות מחוץ למערכת המשפחתית והאימהות יטו למצוא פתרונות בתוך המערכת המשפחתית.

אמא אחת אמרה לי 'אני לא מבינה איך בכל פעם שאני מעלה קושי הפתרון הוא לשלוח אותן. זה לא הגיוני. אני רוצה לראות שאם היו קשיים לאמא או לילד שנמצא בתוך המערכת היו אומרים לה – 'תוציאי אותו'.

העניין הזה מייצר מתח בין בני הזוג. יכולה לשתף שאנחנו פה בבית סיגלנו קוד. בכל פעם שאני מתלוננת/מקטרת/עמוסה או סתם מביעה קושי. המשפט שהוא אומר לי זה 'מה יכול להקל עלייך?'. זהו. בלי פתרונות. הרי ברוב המקרים כל מה שאני צריכה זה שמישהו יכיר בקושי שלי. בפתרונות אני אלופה.

ואימהות טוענות ובצדק - שמותר שיהיה לה קשה, ומותר שיהיו אתגרים ובטח מותר שלא כל יעבור חלק ויחד עם זאת להמשיך בדרך.

תראו, השייח זוגי בשנים הראשונות להורות הוא מאתגר בפני עצמו. המעבר להורות הוא מורכב.

הזוגיות עוברת שינוי, יש אתגרים אינטימיים, זוגות הופכים לצוות עבודה. וזה אצל הרוב המכריע של הזוגות כאשר הם עוברים להורות.

תוסיפו לזה שכל אחד מנסה לעצב את הזהות ההורית שלו. כולם בהרצה.

ובחירה בחינוך ביתי, נפלאה ככל שתהיה, היא מאתגרת.

יש מי שזה מסתדר לו יותר בקלות בתפיסה ויש מי שצריך לעבור דרך חטחטים כדי להסכים לזה, כדי לראות את היתרונות של זה וכדי להשלים עם המחירים של הבחירה.

תהיו טובים אחד לשניה, תנהלו שיח מכבד. קושי של אחד מכם הוא תמיד לגיטימי. תנסו לדבר על הקשיים שלכם בלי להאשים את הצד השני ובלי לחפש תשובות בצד השני.

אמרנו שזוגות הופכים להיות צוות עבודה בכניסה להורות, אז אם כבר צוות עבודה – תנהלו ישיבות צוות. תדברו.

תזכרו שחברות טובה היא הדבק הכי משמעותי שמחזיק זוגות יחד.

אז תהיו חברים טובים! כל השאר יגיע.

זהו להיום, נפגש בפרק הבא.



פוסטים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון