פרק 15 - זה לא חינוך ביתי


פרק 15 בפודקאסט ד"ר אמא - לקריאה

ניתן להאזין לפרק פה: https://bit.ly/3cLznIX


שלום לכולם, ברוכים הבאים לפרק נוסף בפודקאסט ד"ר אמא

מה שלומכם?

מתנצלת על הפגרה שלקחתי.

את הפרק הזה תכננתי להקליט לפני כמה שבועות, כשרק נזרקנו לתוך המציאות השונה הזאת.

אם להיות כנה, לא היו לי הרבה מילים בשבועות האחרונים.

כל מה שהתרחש פה ועדיין מתרחש, דרש ממני אנרגיה מיוחדת בעיקר כדי להתמסר, לא לנסות להבין, לא לייצר מילים בכח. להסכים לרחף.

כי כל כך קל להישאב למידע, לכולם יש מה להגיד.

לפוליטיקאים, לאנשי תקשורת, לאנשי רוח, להיסטוריונים, לאנשי רפואה, לפקידים בכירים של משרדים ממשלתיים. לכולם יש מה להגיד. אבל האמת היא שאף אחד לא ממש יודע, זה בעיקר אוסף של השערות וליקוט מידע חמקמק. אני מודה שאני אוהבת להקשיב למידע אבל במקרה הזה זה בעיקר מכיוון שאני לא לוקחת את התוכן ברצינות. אני מאמינה שרובם ככולם בחוסר וודאות. ויש צורך אנושי כזה למלא את האוויר במידע, במילים. שחלילה לא יהיה פה שקט. שקט בהרבה מקרים נתפס מבהיל. אני בהרבה מקרים מעדיפה שקט.

אבל לא על זה רציתי לדבר היום זאת הייתה ונטילציה קלה.


אני אתחיל מהסוף. מהשורה התחתונה.

רציתי להגיד שמה שקורה עכשיו הוא לא חינוך ביתי. אני כבר רוצה להגיד את זה מאז שנסגרו מוסדות החינוך, לפני חודש וחצי. המציאות שכולנו נקלענו אליה בין לילה –

היא לא חינוך ביתי!

כתבה לי מנהלת מחוז במשרד החינוך 'ראית איך כל ילדי ישראל עברו לחינוך ביתי?'

זה מאוד שעשע אותי וגם הזכיר לי שרבים טועים לחשוב שמה שקורה עכשיו הוא חינוך ביתי.

אבל זה לא חינוך ביתי!!

זה לא!

כולנו בתקופה מורכבת ועמומה.


גם כאשר פנו אלי מכלי התקשורת כדי לדבר על החינוך הביתי אשר כביכול משותף עכשיו לכולם, הרגשתי שאני לא יכולה, אינטואיטיבית, לחבר בין חינוך ביתי לבין המציאות שכל בית בישראל נקלע אליה בין לילה. ולכן סירבתי לכולם.

וזה לא שאני לא מבינה למה טועים לחבר בין השניים, החיבור בין השבתת מערכת החינוך לבין בחירה בחינוך הביתי הוא כביכול מתבקש. כי לכאורה הילדים בבית (עם ההורים) ולא פוקדים את מערכת החינוך. וזהו. פה בערך נגמרות נקודות הממשק.


חינוך ביתי מייצג בחירה אוטונומית של ההורים לגדל את ילדיהם בבית. חופש בחירה! חופש.

המציאות עכשיו גוזלת מכולנו את האוטונומיה ואת חופש הבחירה. אנחנו כפופים לנהלים מאוד מגבילים וברורים.

זה הפוך לחלוטין מבחירה. חינוך ביתי הוא בחירה!

ולכן כאשר אימהות מחינוך ביתי זוכות לתגובות כמו: טוב אצלכם אין הרבה שינוי או אפילו תגובות כמו – עכשיו יותר מתמיד אני מצדיעה לך. איך את מסוגלת לשאת את זה כל השנה.

תגובות מהסוג הזה מייצגות את הבלבול בין חינוך ביתי למציאות הקורונה.

ניסיתי בכל מיני דרכים להסביר למה זה לא אותו הדבר חינוך ביתי מבחירה וסגירת מוסדות החינוך בחסות הקורונה. הכי משכנע היה סיפור החקלאים.

שני חקלאים. לשניהם את אותו גודל השטח. שני החקלאים אוהבים מאוד את חלקת האדמה שלהם.

חקלאי אחד החליט שהוא עוזב את העיסוקים האחרים שלו ומקדיש את כל המשאבים שברשותו לחלקת האדמה. הוא רוצה להשכים קום ולהפוך את האדמה. לעבוד את האדמה. הוא בכל יום עושה את כל מה שנדרש. הוא חורש, מסמן את הקרקע לפני זריעה, זורע. הוא מחליט מה לזרוע. הוא קוצר את היבול, בידיו. וכמובן משקה את הקרקע, מדשן אותה. הוא לומד את הקרקע שלו לפרטי פרטים. הוא יודע לזהות חרקים שמתקרבים, הוא יודע להגיד היכן כדאי לזרוע, מה ומתי. הוא יודע להתאים את הזריעה לעונות השנה. הוא מכיר את ההיסטוריה של הקרקע. והוא חי בקרקע הזאת בכל יום, כל היום. מידי פעם יש לו משהו אחר לעשות אז הוא יכול להביא מישהו שישגיח לכמה שעות עד שהוא חוזר. יכול להיות שיהיו דברים מורכבים יותר שהוא צריך להתמודד איתם שקשורים לטיפול בקרקע שלו אז יכול להביא איזה מומחה שייתן לו ייעוץ. אבל בסופו של יום העיסוק שלו סובב סביב אותה חלקת האדמה.

זה החקלאי הראשון.


החקלאי השני, בנוסף לחלקת האדמה שברשותו יש לו עוד עסק נוסף שלא שייך לאדמה. העסק הנוסף דורש מהחקלאי משאבים רבים. החקלאי השני כמו הראשון אוהב מאוד את חלקת האדמה שלו. מכיוון שיש לו עוד עיסוק הוא מעסיק אנשים אחרים אשר עובדים את הקרקע שלו.

אותו החקלאי מתעורר בכל בוקר את חלקת האדמה שלו, בודק את מצבה, מוסר את הקרקע לעובדים, מתעדכן מולם כל הזמן במתרחש. הוא לוקח החלטות משמעותיות לגבי חלקת האדמה שלו. במצבים של משבר הוא מתפנה יותר לחלקת האדמה אבל בשגרה העובדים שלו הם אשר נמצאים ועובדים את חלקת האדמה. חורשים, שותלים, קוצרים, מגרשים חרקים... וכו'

אותו החקלאי מגיע בסוף כל יום אל האדמה, פוגש אותה, בודק מה התרחש בה היום.. וחוזר חלילה...

בין לילה, כל העובדים של החקלאי השני לא יכולים להגיע יותר ולעבוד את האדמה. וגם לא ניתן לגייס עובדים אחרים (קורונה סטייל). הוא נדרש לטפל באדמה שלו. יכול להיות שאותו החקלאי עדיין מחזיק את העסק הנוסף שלו ויכול להיות שהעסק הנוסף שלו גם נסגר, בשני המקרים מדובר בסיטואציה מורכבת. מעבר להיותו האחראי הבלעדי על האדמה יש עוד מגוון שינויים שמתרשים בחייו לאור המצב.

יתכן שהחקלאי ימצא בתקופה הזאת מתנה גדולה ויתכן שיהיה לו קשה, מורכב, מחניק... יש קשת שלמה של רגשות שהוא יכול לפגוש בהן.

בכל מקרה, מעל לכל ספק הוא פגש בין לילה במציאות אחרת ממה שהכיר והוא נדרש לתפקד.


אפשר להפליג עוד ועוד עם סיפור החקלאים אבל נדמה לי שהבנו את הפואנטה.

החקלאים נתנו לנו הצצה להבדל בין בחירה בחינוך ביתי בשגרה לבין מה שקורה עכשיו.

אם נחזור למציאות שלנו בימים האלו - שלא נטעה לחשוב שכך נראה חינוך ביתי בשגרה. ההשוואה שהצגתי היא בין חינוך ביתי בשגרה לבין משפחה לא בחינוך ביתי בתקופת הקורונה.

בחינוך ביתי העובדה שהילדים לא פוקדים את מערכת החינוך היא רק נתון אחד מתוך תמונה רחבה הרבה יותר. חלק מהמשמעות של בחירה בחינוך ביתי היא שהילדים גדלים ומתחכנים בבית אבל זה גם אומר עוד הרבה דברים אחרים.

כמו שעכשיו הילדים של כולם בבית וזה רק נתון אחד ואולי זניח מתוך תמונה רחבה ומורכבת הרבה יותר.

בחינוך ביתי מוותרת האם (לרוב האם) על דברים אחרים על מנת להתפנות לגידול הילדים. זאת המשרה שלה. זה העיסוק שלה.

נכון שעבור משפחות בחינוך ביתי, עצם העובדה שהילדים בחסות ההורים עכשיו, היא לא חדשה. עולמם לא התהפך בנקודה הזאת. המציאות לא התהפכה עליהם בעניין הזה.

אבל גם עבור ילדים בחינוך ביתי כל השגרה השתנתה. אין חוגים. אין חברים. אין מפגשים. אין משפחה. סבא סבתא.

הורים מהחינוך הביתי מתמודדים עם הכל בדיוק כמו כולם.

אפשר לומר שיש משפחות שאיבדו פרנסה בתקופה הזאת ועולמם התהפך ולעומתם משפחות שיש עדיין פרנסה. אז בנקודה הזאת, של הפרנסה, יש משפחות שעולמם לא התהפך. אם ניקח את סגירת מערכת החינוך, אז נכון – עולמם של הבוחרים בחינוך ביתי – לא התהפך בנקודה הזאת. אבל כולם באותה הסירה: אובדן השגרה, חוסר וודאות, דאגה לבריאות, משבר כלכלי וגעגועים לכל מי שרגילים לחבק.

אני לא חושבת שאחרי התקופה הזאת מספר המשפחות שיבחרו בחינוך ביתי יגדל – אבל מי שיחליט או ישקול לבחור בחינוך ביתי אז נכון יהיה להבין שזה נראה אחרת. זה לא ככה.

הדבר הנוסף שהתקופה הזאת עוררה בי היא כמיהה לסלחנות יותר גדולה של מערכת החינוך כלפי מי שכן בוחר בחינוך ביתי. יותר הבנה ולגיטימציה. כי אם עכשיו ניתן מנדט לכל הורה לגדל את ילדו בבית, בתקופה כל כך מורכבת, זה לא נראה לי כל כך הזוי ולא אפשרי לגדל את הילדים בבית בימים רגועים ומשוחררים. זאת בחירה לגיטימית! לגיטימי שהורים יחליטו לקחת מנדט מלא על גידול וחינוך ילדיהם.

אני מזמינה שיתוף פעולה ענייני ואיכותי בין משרד החינוך למשפחות החינוך הביתי. כי מעבר להכרה בחינוך ביתי אני רואה איך אפשר בקלות להנגיש למידה, אתרים, שידורים, שיעורים מקוונים. הלוואי וחלק מזה יישאר עבור מי שבוחר בשגרה להתחנך בבית.

לסיום אשתף אתכם שבימים האחרונים עם השטחת העקומה והשיח המתבקש על פתיחה מחודשת של המשק, אני חוששת שהכל יחזור להיות אותו הדבר. שלא יישאר משהו מהזמן הזה.

שנחזור לאותה המציאות שהשארנו מאחור.

זה חשש חדש שאני מחזיקה בו. אולי חלקכם תזדהו.

ושוב, אני לא חושבת שכאשר מערכת החינוך תפתח שעריה, הרבה משפחות יבחרו להמשיך את השהות המשותפת בבית אבל התקופה הזאת עשתה מהפך בתפיסה של כולנו.

אז זהו לפרק הזה..

מה לאחל לנו? אין לי מושג. נראה לי שכל אחד מאיתנו זקוק למשהו אחר בימים האלו.

אז שולחת חיבוק גדול מרחוק

ימים טובים לכולנו

נתראה בפרק הבא


פוסטים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון