מסובך ברמה של אחים

׳אמא, איזה כיף לאלון. אין לו אחים׳

אגרוף בבטן – כמה שהוא צודק.

כילדה, זאת התחושה שהסתובבתי איתה. לא אהבתי את היותי חלק משבט. לא אהבתי להתחלק על משאביה של אישה אחת בשר ודם – אמא.

היו הרבה מריבות על טריטוריה, רגשית ופיזית. היה צפוף. 

גדלתי על אקסיומות כמו: דם זה דם; אין כמו אחים; איזה כיף לך שיש לך הרבה אחים; כשתגדלי תביני. 

אז גדלתי, הקמתי בית ויש בו ילדים שהם גם אחים. נוף ילדותי מאפשר לי לקבל בשוויון נפש את מגוון הרגשות שהם מביאים למרחב המשותף. 

(כמעט) הכל לגיטימי.

כל אחד מהם מחזיק פנקס מלא ברישומים, פנטזיות כמוסות וזה כל כך לא רלוונטי מי התחיל הפעם.

מאפשרת לעצמי להתרפק על רגעי חסד של הרמוניה ולנשום עמוק ברגעי שנאה, קנאה ואלימותֿ. 

החלק שלי הוא לאפשר להכל להתקיים. להתערב רק כשנחוץ. לנסות ולשמור על היקשרות טובה ובטוחה עם כל אחד מהם בנפרד. להזכיר להם כמה הם מיוחדים, מופלאים ואהובים. לראות את הטוב שבהם ולהאיר אותו הכי חזק שאפשר - למלא להם את המיכל.

פוסטים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון