מילים

אלו הכתובות. הנכתבות.

ההמתנה אליהן. הצפייה.

לרגעים אוחזת בי בהלה. שמא מדובר באבולוציה ואת מקומן תפסה התורה שבעל פה.

ואז מגיע הגעגוע, האשמה, הניסיונות המאולצים.

הידיעה העמוקה שהנביעה הפרטית שלי לא מגיבה במאמץ וגם לא תופיע כאשר אין קרקע שלווה ובטוחה.

אני ממתינה לה. מנסה לפנות לה מקום.

לוקחת אחריות על העומס ששמתי על כתפיה.

הספר, מאמרים לכתבי עת והבלוג שהתיתם זה מספר חודשים.

אני יודעת שהיא פה והיא סומכת עלי. יש לנו היסטוריה ארוכה ועמוסה. עוד מהימים שהלב החזיק עיפרון והעיפרון החזיק את הלב.

בעיקר מתגעגעת.

להרגיש בטוח בלי תפאורה ותחכום.