למה הוא?

במאמצים רבים פיניתי לנו זמן. רק לי ולה. הסתובבנו, אכלנו, קנינו, התפנקנו, צחקנו, היינו רק שתינו. הייתי רק שלה.

מגיעות הביתה עמוסות בשקיות ואנרגיות גבוהות של קשר. הם רצים אלי, מחבקים מנשקים ואני לרגע בשבילם. היא מתחילה לבכות. אני מנסה להבין. היא מסבירה בבכי: ׳רק אותם את אוהבת׳, ׳את לא זוכרת שגם אני פה׳, ׳הלוואי ולא היו לי אחים׳.

אני המומה וכמעט מתפתה לתת את נאום כפוית הטובה. מצליחה לעצור. נושמת. שותקת. מחשבות. 

היא רוצה מה שהיא רוצה ורואה מה שהיא רואה ואיזה כיף לה שקיים בה החופש לתבוע את שלה. לא מתפקידי להראות לה את היש ברגעים שהיא עסוקה באין. 

חיבקתי רק אותם, היא רצתה גם קרבה. אולי דווקא השעות הבלעדיות איתי הזכירו לה כמה כיף להיות לבד עם אמא. כשהבנתי את זה, הלב יצא אליה ואספתי אותה אלי. 

הכאב האימהי הזה תמיד מלווה אותי. ההכרה בכך שלנצח הם יצטרכו להתחלק. מצליחה לספר לעצמי את סיפור ה׳איזה כיף שיש להם אחים׳, ולא תמיד מאמינה לזה. 

יכולה להבטיח לי ולהם שאני קשובה לחוסר שהם מרגישים ונזהרת לא להיצמד לקריטריונים אובייקטיבים, כי הם לא רלוונטיים. 

האומץ להכיר בכך שלנצח אהיה קצת פחות בשביל כל אחד. להסתכל עליהם ולהאמין להם שלא תמיד זה כיף להיות חלק מ...

פוסטים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון