לא מובנת

לא מובנת. לא משחררת. חייזר במלוא הדרו.

אירועים מהימים האחרונים מחזקים בי את הזרות והתלישות שאני מרגישה בתוך מעגלים רבים בחיי. 

פגישה שכנה במכולת: היא: סיימו מוקדם היום או חולים אני: אנחנו ביום חופש היא: יצאו כבר לחופש פסח? אני: לא... עדיין לא. לקחנו לעצמנו יום חופש היא: אההה יופי. שיהיו בריאים אני: אמן

הרשמה לטיול צופים, והיא ראש השבט (אליו אני מצטרפת) היא: נו מתי תשחררי? אני: זה לא העניין... זאת פשוט תפישה קצת אחרת היא: אז מה העניין? אני: בגדול, אני לא מרגישה שזה הגיוני שהיא תישן בשטח בגיל עשר בלי ההורים שלה היא: אם תשחררי יהיה לך יותר קל אני: אני בטוחה

מפגש ערב עם חברה היא: אני לא מקנאה בך אני: למה? היא: כי את טוטאלית. הכל זה הילדים מבחינתך  אני: אלו החיים שלי. החיים שלנו. היא: זה עניין של בחירה. את בוחרת להיות כל כולך לילדים אני: אני אוהבת את החיים שלי היא: אבל למה? אני: טוב לי. ככה אני רוצה לגדל אותם היא: כי את בוחרת אני: אוקי

ארוע משפחתי. שתי בנות דודות קוראות לי בת דודה א: נכון שחינוך ביתי זה הכי טוב לילדים? אני: לא יודעת היא: אבל חקרת את זה. על זה הדוקטורט שלך אני: הדוקטורט שלי בדק למה אימהות בוחרות בחינוך ביתי היא: אז למה? אני: זאת בחירה של הלב. ככה הכי נכון והגיוני מבחינתן. הן לא מתכננות את זה. הן מתגלגלות לזה, לרוב, לאחר הלידה. הן לא יכולות לבחור אחרת. זאת תהיה בגידה גדולה באמת הפנימית שלהן היא: כי הן מאמינות שזה מה שהכי טוב לילדים!  אני: אולי, תוך כדי תנועה, הן מגלות שזה טוב לילדים שלהן. אבל זאת לא הסיבה שהן בוחרות בזה. הבחירה היא מאוד מאתגרת ומורכבת. היא חייבת להגיע ממקום פנימי. בת דודה ב: אז הן מוותרות על עצמן לגמרי אני: הן מרוויחות את עצמן היא: הן בטח מתקנות משהו מהילדות שלהן אני: אם על הדרך מתקנות- רווח כפול

שיחה טלפונית עם אבא בשעת בוקר אני: הוא לא הלך היום לבית ספר הוא: למה? אני: אמר שכואבת לו האוזן הוא: ואיך הוא עכשיו? אני: בסדר גמור הוא: אז אולי שילך עכשיו אני: אין סיכוי. הוא בעצם ביקש יום חופש הוא: אבל האוזן בסדר אני: מעולה הוא: אז אל תשלחי לכדורסל. שלא יקבל פרס אני: אעשה לו נר הופי לפני האימון

באף רגע לא טענתי שזה קל. נהפוכו. בחלוף הזמן אני גם ערה למחירים ואף מתחילה להתפכח מהפנטזיה שזה יהיה אחרת בקרוב (כשהם יגדלו...). אני מתחילה לקבל את העובדה שאני לא יכולה אחרת גם כשהם גדלים. ולא בגלל שהדברים לא משתנים. ולא בגלל שאני נוהגת זהה בכל הגילאים. בעיקר מכיוון שהמציאות תמיד משיגה אותי. המציאות שאני בוחרת לחיות בתוכה. מרגישה שהיא מקדימה את גיל הילדים בכמה שנים. והקצב שלי הוא אחר. שונה. וכן, הייתי רוצה להיות יותר בנורמה, קצת יותר פשוטה... זורמת.. נו יאלה - משחררת. אני לא יכולה. מכל הלב אני אומרת. לא יכולה. והקטע הכי מדהים הוא, שכאשר הדברים נעשים לפני הקצב שלי - אני רגועה, נינוחה, שלווה, משוחררת ואפילו מוצאת פניות לדברים שהם לא הילדים. וכאשר אני נאלצת להיכנע לסיטואציה שלא מדויקת לי, אני הופכת מתוחה. חנוקה. כמו דג מחוץ למים.

ככה זה, ככה אני.


פוסטים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון