.png)
היתה לי תקווה, משאלה, כמיהה, שמשהו מהשנה הזאת ישאר.
משהו מהקצב הכל כך נינוח, מהאין תכניות, אין מחויבויות, מהפשטות והרוגע.
משהו ממחוגי הזמן הנעימים, אלו שהתכתבו עם פעימות הלב הרכות.
היתה לי תקוה שמשהו מזה ישאר.
מהר מידי הכל חזר לסחרור, לריצה מהירה נגד השעון, ולמחוגי הזמן המאיצים את פעימות הלב.
הכל חשוב ואי אפשר לוותר על כלום.
חשבתי שלמדתי משהו.
ושוב, הקצב של החוץ משפיע ומערער את הקצב הפנימי.
השלם מתפרק לחלקים ולכל חלק קצב אחר, תכניות אחרות, לעיתים משתלבות והרבה מידי מתנגשות.
ואני נמצאת שם במרכז. מנסה במאמץ גדול לסנכרן בין הכל, בין כולם וכמעט אין אני. שוב.
הבטחתי לנצור את השקט, אבל הכל חזר לקדמותו.
תפקוד ועוד תפקוד Doing שמייצר עוד Doing.
ואי אפשר לוותר על כלום. הכל חשוב ונחוץ והכרחי.
אהבתי את השנה האחרונה. חשבתי שהיא תשאיר מתנה קטנה עטופה בפרספקטיבה, בהבטחה, במשאלה.
הכל חזר להיות בדיוק אותו הדבר.
אבל אני יודעת אחרת
ולכן התקווה לא כבתה.
Hozzászólások