כל ספר מתחיל בהקדמה

'אמא, תראי'

שניה חמוד, הרגע התיישבתי לכתוב, אני צריכה כמה דקות

'מה את כותבת?'

ספר

'איזה ספר'

על כל מיני דברים שמעניינים אותי

'על זה שאת אמא?'

כן.. נראה לי שזה יהיה בעיקר על זה

שנתיים אני מחזיקה ידיעה עמומה שבוקר אחד אפתח קובץ word תמים, שמירה בשם - 'הספר'.

הבוקר זה קרה. דף לבן חלק. עמוד ראשון. שמירה בשם 'הספר'. שתי ידיים על המקלדת.

רעש מכונת האספרסו פסק, אני מתעכבת לאסוף את הקפה, מנצלת את הרצף, חוששת לעצור.

מחנק בגרון מזכיר לי למה דווקא עכשיו. למה כמעט שנתיים לקח לי להתחיל.

בתוך תוכי ידעתי שלא אצליח לכתוב את עצמי אם אין לי את עצמי. ואיך נלקחתי לעצמי חודשים בודדים אחרי הגשת הנוסח הסופי של הדוקטורט.

היה לי קיץ מושלם, לא ידעתי שאותו הקיץ, התמים והמשכר, יסתיים בשיברון לב.

לא כזה של אובדן. אבל כן כזה של אובדן. כי ההוויה האימהית שלי נבגדה. נבגדה בשם כל מיני שיקולים זרים ומחופשים.

היום, יותר מתמיד, אני מסוגלת להסביר, בעיקר לעצמי, איך יכולתי לכתוב דוקטורט עם שלושה ילדים קטנים שגדלים ומתחנכים בבית.

איך? כי היה לי אותי. אותי באמת. לא רק את האריזה. אותי עם הכוחות, עם האמונה ועם העוצמה.

עשר שנים של מחקר אימהות לא יכולים היו לסייע לי מול סיטואציה בה אני נדרשת לעשות משהו שנוגד כל רצון, כל אינטואיציה וכל היגיון.

למה? כי המציאות מורכבת יותר מכל מה שמתחולל בתוך הלב שלי ולפעמים החוזה שלי מולם הוא בעוכריי.

הבטחתי שאני פה ללוות אותם בחיים שלהם, הבטחת שלעולם לא אעמוד במסלול שלהם, שלא אסתיר אותם עם ההיסטוריה שלי, עם הפחדים שלי ועם הצרכים האימהיים שלי. שאלו החיים שלהם, הבחירות שלהם. ואני פה, לעשות הכי טוב וכמה שפחות נזק.

מהר מידי נדרשתי לעמוד מול הסעיפים הכי מורכבים של החוזה. לא ידעתי שעמידה בחוזה תיקח ממני את עצמי. לא הייתי מוכנה למחיר הזה. זה לא היה כתוב בשום מקום.

ואיך אפשר להמשיך לתפקד כאשר האור כבה? איך אפשר כמעט בלי אויר?

אפשר.

אפשר בקושי.

אפשר לעטות את גלימת ה'אני בסדר' ולפרוץ בבכי בסיטואציות לא צפויות.

אפשר להסתתר מאחורי מציאות לגיטימית ונורמטיבית.

אפשר להראות רגועה ולהרגיש בפנים את דפיקות הלב המואצות בשעות קבועות במהלך היום.

אפשר להחזיק את הראש זקוף ולדעת שעוד רגע מגדל הקלפים עומד להתמוטט.

אפשר לנסות ללכת הליכה יציבה בידיעה שתנועה קלה בחוסר תשומת לב - תכאיב.

אפשר להמשיך לספר סיפורים שקריים ולא להאמין לשום דבר מזה.

אפשר להגדיל את הכאב בהלקאה עצמית וניסיונות כושלים להיות אמא אחרת.

אפשר.

אפשר לברך על התזכורת שאני לא ההורה היחיד פה. שהתקבלה החלטה שפערה חור בתוכי אבל אפשרה רווחה למישהו אחר, שיקר ואהוב וחשוב לי.

תחרות 'למי יותר כואב' מזמן ירדה מהשיח והתחלפה ב'מה הכי נכון בשבילו'.

ובעיקר 'מה הוא רוצה ובוחר בשביל עצמו'.

המח הקודח שלי הושתק באלימות. כי איימתי עליו. הזהרתי אותו שהכל יקרוס אם הוא לא יפסיק. אבל כמו מים שתמיד ימצאו את הדרך החוצה.... כך גם הרגש.

איברים החלו להירדם, אחד אחרי השני. מתוך שינה ובערות.

נרדמו כדי להעיר אותי. שלא ארדם. שלא אתרחק.

כי כאשר התודעה והלב לא מסונכרנים, סדרת בדיקות (מיותרות) לא מאתרות את מקור התקלה, כי אין MRI לנפש.

היתה תקופה של בערך. הישרדות בורגנית.

מילוי החלל בהנאות ריקות מנשמה והסברים פסיכולוגיים מורכבים.

תהליך הוביל לשינוי. הלב חזר למקומו. סנכרון משפחתי ישן-חדש.

מעיין של שפע אמיתי הגיע ואיתו גם הספר הזה.

יהיו בו הבנות אקדמיות מתוחכמות לצד הלב שלי שהוכיח שהאמת לא נכתבת באף ספר ואולי גם לא בזה.


פוסטים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון