ימים של מינימום

פעם הם היו מפתיעים אותי, הימים האלו של המינימום.  לא חשוב כמה נורות אדומות, סימנים והתראות - תמיד הייתי מופתעת לקראתם, דוחה אותם. מתנגדת. מתנגדת להיות במינימום. מתקשה להשלים עם מנוחה או חוסר עשייה. תפקוד תמיד סימן לי בריאות פיזית ונפשית ואמא גנרלית זה תואר שחובה להצדיק. יום יום שעה שעה. הימים האלו היו מתארכים, מתסכלים ושואבים. כמו ספרינט על מכשיר ריצה. הימים האלו היו מסתיימים בתחושה שלא נשאר שום דבר שאפשר לפתוח איתו את מחר. הרבה ימי מינימום עברו פה כדי שאלמד סוף סוף להעריך אותם. לחבק אותם. לתת להם מקום. לראות את התועלת המופלאה שלהם. ואפילו לפעמים, עמוק בפנים - להזמין אותם. הימים האחרונים הם ימים כאלה, ימים של מינימום. פעם רק מחלות שרשרת היו טריגר מקובל ל ׳יום מינימום׳. והיום גם כאשר אני מתעייפת. פשוט מתעייפת.  בימים האלו יש פה הרבה נוכחות, מעט עשייה. הסכמה אמיצה לא להסתכל ברשימת המטלות; בחלונות הפתוחים במחשב; בספרים ההפוכים בעמוד שהפסקתי; לא להיבהל מחוסר חשק; לא לאלץ השראה; לא לנסות בכלל. לדחות שיחות חשובות ואפילו הודעות. הבית הפוך, הכביסה נערמת, כמו הכיור. לא לחשוב על דברים גדולים. לא להסיק מסקנות הרות גורל, לא לקבל החלטות. להתמסר. זה יעבור. זה תמיד עובר.


פוסטים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון