הוא בעבודה, הרבה מאוד בעבודה, הרבה מידי בעבודה.
אבל הוא גם פה. הרבה פה. מזכיר שיש אותנו. מתעקש.
'מתי נצא רק שנינו?'; 'מתי נישן ביחד רק שנינו?'; 'זוכרת איך אהבת אותי פעם?'; 'את לא חושבת שהגיע הזמן שהוא ילמד להרדים את עצמו / לשחק עם עצמו/ להאכיל את עצמו / לגדל את עצמו'.... את חסרה לי אשתי!
כשנולד תינוק נולדת איתו אמא, נולדת משפחה ונולד גם אבא. לרגעים הוא מרגיש לא שייך, מפריע, מסורבל ולרוב הוא הולך אחרי האשה, מקווה שהיא יודעת ומספר לעצמו שזאת רק תקופה. אוטוטו תחזור האשה שהוא מכיר ואוהב. מתוך מערבולת של הורמונים, זהות, בחירות, החלטות, אשמה, שמחה ואהבה כל אחד תופס מקום. מי בהססנות ומי בביטחון.
הילדים נמצאים כל הזמן. בכל מקום. ביום ובליל. הם שוכנים בתוכנו תמיד! ואנחנו חסרות להם, לגברים. משתנות מול עיניהם והם לא מבינים מה קרה. אנחנו עמוסות ומלאות ולא נשאר מקום. אנחנו רוצות את הגבר שלנו חזק, בוגר, מכיל ומבין. שישעה את עצמו כמו שאנחנו עושות.
משימת גידול הילדים היא מורכבת! אנו רחוקים מאוד מעידן השבט והאחריות על גידול הילדים הופכת להיות בלעדית של ההורים. כמעט ללא עזרה. העומס היומיומי מצטבר. התקשורת הזוגית הופכת להיות מאותגרת מאוד ונקודות הממשק הזוגי הולכות ומצטמצמות.
הבחירה להישאר עם הילדים בבית מגדילה באופן משמעותי את האתגר הזוגי. החזיתות המאותגרות הן רבות. בעיקר עשויים להופיע פערים של חוסר הסכמה לגבי הבחירה. גברים לרוב יחפשו נורמטיביות וימשכו את המשפחה לכיוון הזרם המרכזי. כך זה יכול להישמע בתחילת הדרך - 'בעבודה שלי כל הנשים חוזרות אחרי מספר חודשים'; 'תסתכלי סביבנו, כולם בגן! כולם! אז כולם טועים?; 'לא נראה לך שחסרה לו חברה?'; 'אבל מה יכול לקרות אם הוא יהיה כמה שעות בגן?'; 'תראי איך זה קשה לך'; 'הוא כבר אוכל הכל אז למה בלילה הוא עדיין יונק?'; 'למה אי אפשר ללכת ללילה אחד ולהשאיר אותו עם אמא שלך?'...
לא תמיד יש לנו תשובות. לעיתים אנחנו עייפות מידי כדי לענות וכמה כבר אפשר לנפנף באינטואיציה אימהית.
על אף הפערים ואי ההסכמות, אחד המפתחות החשובים ביותר בתקשורת זוגית בתוך הורות היא לאפשר לכל אחד להיות ההורה שהוא. בלי להתערב. בלי לתת הוראות הפעלה. בלי יומרה שאני יודעת טוב יותר. לתת חופש אמיתי לבן הזוג להיות מי שהוא כולל המינונים המתאימים לו להיות נוכח בתוך הקלחת המשפחתית ומבלי להחזיק בספר החוקים והכללים - 'הוא אבא שלהם, ברור שהוא צריך....'. להשתחרר מה'ברור', מה׳חייב׳ ומה'צריך'. כמו שאנחנו מודל חד פעמי של האמא שהפכנו להיות כך גם הוא מודל חד פעמי של אבא. אין עוד אחד כמוהו. כל ניסיון השוואה או תובענות יכניס רעש מיותר למערכת.
וכן, הייתי רוצה להגיד לו: תתעורר! תעריך! תשמח! אנחנו מעניקים לילדים שלנו מציאות שפויה, פשוטה ומתבקשת – אמא בבית!!! ואני פה. מוכנה לעשות את זה. רוצה לעשות את זה. על אף הקשיים והמורכבות.
ברגעים של חסד מגייסת חן נשי ומוסיפה - יהיה בסדר איש אהוב שלי. עוד קצת. הם יגדלו ויהיה שפוי יותר. העיקר שאנחנו יחד.
댓글