במפר במהירות גבוהה

    מרוץ החיים. המשימות. המחויבויות. הלוגיסטיקה. גם הרגשית. להספיק. לתפקד. לא לפספס. סחרור. רכבת הרים בלי רוטציה. יש תקופות כאלה. שאני מרגישה בשיא העומס. שאי אפשר להכניס סיכה. שאני לא מסוגלת להכיל שום דבר יותר. שזהו, הגעתי לפיק הכי פיק שאני מכירה. ואז. תמיד. מגיע עוד משהו. שמוכיח שהפיק הנוכחי היה רק תחנת התרעננות בדרך לפיק הבא. וזה נהיה בלתי אפשרי. לא אנושי. ואז, כמו קסם, כמו חוק טבע ידוע מראש, מגיעה העצירה הפתאומית של הכל. משהו חשוב מאוד. דחוף מאוד. כזה שאי אפשר לדחות או לדחוק. אותו המשהו הזה גורם להכל להעצר. הוא עוזר לי לנשום, לחשב מסלול מחדש, שוב לנשום, לשבת, לשכב, לנוח ולזכור מה באמת הכי חשוב. אני צריכה ללמוד להאט! להאט! את קצב החיים המשוגע הזה. כי אין באמת בשביל מה לרוץ. אפשר הכל יותר לאט. יותר שפוי. כותבת כדי לזכור. לזכור להאט לפני הבמפר הבא!


    פוסטים נוספים

    לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

    © כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

    האתר נבנה ע״י ענת בילינסון