את מניקה אותה?

כן. בערך. מקווה. מנסה. רוצה. ממש רוצה. זה כואב. ממש כואב. סדקים. פצעים. דם. לשון קשורה. בכי. רעב. אין מספיק חלב. יועצת הנקה. ועוד יועצת. ועוד. אמא-לא-טובה. מקולקלת.

תסכול ההנקה הדהד בכל תא בגופי והזרים דם אל הפטמות הסדוקות והנכשלות.

אינני יודעת מה גייס מתוכי את הכוח להילחם, לנסוע בכל הארץ לכל מי שהבטיחה לתקן אותי, לבצע הליך כירורגי לבת השבעה ימים, לעמוד מול אחיות טיפת חלב ולהינזף שהיא לא עולה במשקל, לעמוד בחוסר אונים מול שאיבות מעליבות כאשר טיפות סבל מנסות לפלס דרכן מהשד אל הבקבוק היתום. נלחמתי כמו מי ששמה את כל גורלה וגורל בתה על גרדום ההנקה. הזהות האימהית ממתינה לגזר הדין. מניקה או לא.

״הטובים נצחו״, התהוותה אם מניקה אשר הניקה שלושה ילדים במשך תשע שנים כמעט רצופות. נכון כל אחד בתורו ולא היה פה טנדם. אבל תחושת הניצחון רחפה מעלי זמן רב.

הנקה היתה חלק משמעותי מכל חווית האימהות שלי. כל כך אהבתי להניק אותם. זה ייחד את הקשר שלי איתם והבליט את הבועה האינטימית שלנו. ההנקה אפשרה לי זמן מנוחה לגיטימי לצידם, שינה משותפת, התכנסות אל תוך חיי הבית וכניסה למצב צבירה נינוח ורגוע יותר.


היום אני חוגגת שנה ללא הנקה. מסוגלת לחגוג את הזהות החדשה ׳אמא ללא הנקה׳ לצד חשבון נפש המתלווה. רק עכשיו יכולה להסתכל על המסע המשמעותי הזה אשר החל בייסורים וחוסר הצלחה, המשיך בהנקה מלאה ושקטה והסתיים בפרידה לא פשוטה (יש יאמרו טבעית).

סיום ההנקה החזיר את הזהות האימהית לקצה המצוק, ושוב היא כמעט מועדת. את הייסורים של השגת ההנקה החליף חשש גדול ותחושה שאין בסל הכלים האימהיים שלי הרבה מעבר לשד. ואיך אצליח להרדים, להזין, להרגיע, לנחם, לרפא. איזו אמא אהיה ללא השד? 

משחלפו כאבי הגדילה והושלמה הפרידה, אני יכולה לחגוג. לחגוג את הגוף הפרטי שחזר להיות פרטי. את הנשיות שיכולה לתפוס מקום, שינה על הבטן לא שייכת רק לפנטזיית רווקות ואיזה קטע, יש פה גם אבא. אבא. אשר המתין בסבלנות ואיפוק ויכול כעת להרגיע, לנחם ולהיות כתובת כאשר הוא מעז להוציא מתוך שק כישוריו את כל מה שלא יכול היה להתחרות בשד.

בתוך המסע הפרטי שלי במחוזות ההנקה יש בי אמפתיה גדולה לכל אם על הרצף. מניקה או לא. רוצה או לא. מצליחה או לא. יכולה או לא. 

אני יודעת שמה שיכול היה להפוך את מסע האישי שלי לכל כך משמעותי ושלם זאת היכולת להקשיב לרצונות והצרכים שלי ולא להיות שבויה בתוך ארכיטיפים אימהיים כאלה ואחרים. למדתי שהתשובות לכל מה שעומד בדרכי - נמצאות אצלי. אני רק צריכה להקשיב. 

והם, הם גדלו כל כך ועדיין מגיעים לעיתים אל חיקי, מתנחמים בתנוחת הנקה. שם, ברגעים האלה, אני יודעת שזיכרון ההנקה צרוב גם בגופם.

פוסטים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון