אני (רוצה להיות) אחרונה

מילדה אינדיבידואליסטית שלא זקוקה לאף אחד, לנערה שבוחרת לטייל במשך שנה לצד ספרים, ערסל ובני אנוש מזדמנים.

זמן לעצמי היה שם המשחק. תמיד.

ובקנאות הוא נשמר.

גדלה הנערה, הפכה לאישה, רעייה, אם הבנים שמחה (האמנם?)

לעיתים מנסה לגלגל את הסרט בראש בניסיון להבין כיצד הגעתי עד הלום? איך זה שאפילו נשימות אני מגניבה באשמה? איך מסרתי את הוויתי באופן גורף וחד משמעי לפרי בטני (כפול שלוש)? איך קרה שהם (כל אחד בדרכו) תובעניים ואינטנסיביים ולא נותר לי אלא להזיל ריר על ילד אחר שמשחק עשר דק רצוף מבלי: אמא תראי, אמא אני צמא, רעב, צריך פיפי, איפה את, אפשר כפית... 

איך זה שאני לא מצליחה לזכור מה אני אוהבת לאכול? איך זה שהארוחות שלי כבר עשר שנים לא מתוזמנות לפי שעון ביולוגי? איך זה שלפעמים מסתיים יום ואני גומעת שני ליטר מים כי...

איך זה שהם שוכנים בתוכי באופן כל כך סימביוטי שאני מרגישה שאני חיה את חייהם! כואבת את כאבם, צוחקת מהבדיחות שלהם, נעלבת וכועסת בהתאמה.

הם יגדלו וזה ישתנה? לא בטוחה. 

רוצה להאמין שבמשחק איזון הצרכים יגיע יום ויתאפשר משהו אחר.

אוהבת אותם ומלאה בחמלה לעצמי.