אמא של אף אחד

לפעמים אני תוהה איך זה מרגיש להיות אמא של אף אחד. אימהות היא נצחית, כרטיס לכיוון אחד. אין באמת הזדמנות להרגיש, גם לא לרגע, אמא של אף אחד. היו ימים שהייתי אמא של אף אחד, עשיתי כל מה שאני רוצה, הייתי חופשיה, פנויה, חולמת, מתנסה, משתעממת, טועה, תוהה, מצליחה, עובדת, לומדת, מתכננת ומגשימה. אבל הייתי קצת ריקה. כי רציתי להיות אמא של.. ממש רציתי להיות אמא של.. מאז ומתמיד רציתי להיות אמא של..  הרגשתי עקרות מהותית. חסך. כמו פרויקט שלא הושלם.  הזהות האימהית אפשרה לי התפתחות משמעותית אשר לא היה מתאפשרת רק בתוך הפנטזיה. הייתי חייבת להיות אמא של..  לפעמים אני מרגישה שאני כמעט ורק אמא של.. שכמעט אין משהו שמפריד בין הזהות האישית שלי לבין הזהות האימהית ואין לי כמעט זיכרון רגשי של איך זה להיות אמא של אף אחד. אני גם יודעת שלעולם כבר לא אהיה אמא של אף אחד. מכל מרחק ובכל גיל. מבורך ומעורר חרדה.



פוסטים נוספים

לקבלת עדכונים ניתן להרשם כאן

© כל הזכויות שמורות לד״ר ענבל כהן מידן

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון