״אמא, כואבת לי הבטן״

הגוף שלהם מדבר. הוא מדבר היכן שהנפש מתקשה. הם משתמשים בו כדי לומר לנו משהו על עולמם הפנימי ובכך מאפשרים לנו הצצה לתוכם.

נוח יותר להתלונן על כאב ראש מאשר על חשש או פחד.

נשאלת השאלה מדוע ילדים בוחרים, לעיתים, להשתמש בגופם על מנת לדבר את שפת הנפש?

תחילה הם משתמשים בגוף בשל הבלבול בין התחושות השונות. קל יותר לדבר על כאב פיזי מאשר על קושי מופשט. מתח מרגישים בבטן, עומס מרגישים בראש ופחד לעיתים מרגישים ברגליים. המיפוי של התחושות והרגשות לא תמיד נגיש להם. כאשר הם גדלים הם יודעים טוב יותר להבחין בין התחושות אך מצטרפת לכך ההבנה שזאת שפה שקל יותר לדבר אותה ופשוט יותר להעביר מסר דרכה. ילד שלא רוצה לצאת מהמיטה בבוקר או לחילופין רוצה לזכות בטיפול חם ואוהב יעדיף לומר כי הוא לא מרגיש טוב מאשר שהוא קצת עצוב. אין בכך מניפולציה! התלונות הגופניות אינן מבוימות. לעיתים הילד סובל כאב פיזי שמקורו רגשי ולעיתים הוא סובל קושי או כאב נפשי/רגשי וזו הדרך היחידה שלו לבטא אותו (זהו מנגנון ההשלכה).

רגש הוא חוש אשר עומד כנגד חמשת החושים האחרים. חמשת החושים מספרים לנו מה קורה מחוץ לנו בעוד שחוש הרגש מספר לנו מה קורה לנו בפנים. בתוך הסביבה הפנימית גופנית.

ילדים מסוגלים ללמוד את שפת הנפש והמפתח הוא באמפתיה שנצליח לגייס לטובת העניין 'מתוקה שלי, כואב לך הראש, מה יכול לעזור לך?' מלטפת מנשקת את הראש. בינתיים נזכרת כי מחר קבענו שתבקר אצל חברה בפעם הראשונה. 'מחר את הולכת לשחק עם נעה'. מניעה את הראש בחיוב. 'אני מניחה שאת מתרגשת ואולי קצת חוששת. תדעי שגם אני מתרגשת לקראת זה. את ילדה גדולה ומאוד רצית ללכת אליה. יהיה לך כיף. ובכל מקרה אני אהיה שם איתך – 'טוב אמא, לילה טוב' ונשיקה.

הוא מתעורר בבכי. צורח שהרגל כואבת לו. לא מסכים לקום מהמיטה. אבא בחו"ל כבר מספר ימים. מדברת לעצמי בקול רם 'אני כל כך מתגעגעת לאבא, ממש מתגעגעת. עוד יומיים אבא חוזר וזה משמח אותי כי זה עוד קצת זמן, אולי עוד מעט אתקשר לדבר איתו'. הוא נעצר, מקשיב, מתקרב, מתיישב עלי. מערסלת, מחבקת, מנשקת, מנחמת. מציעה לו לצאת לטיול באופניים שלו. בדרך עוצרים לגלידה במכולת. הוא שמח. מידי פעם נזכר, מעט בוכה וממשיך. בלילה רגע לפני שנרדם הוא אומר 'אמא, אני אוהב את אבא'.